וכעת כשאת אינך כאן,
משתדלת אני לזכור את כל הטוב בך שהיה
התנוונת בשרירייך אך לא באהבתך אלינו.
כשכל זה ייגמר והתודעה שהלכת תחלחל,
ימות בי חלק. רוח התמימות שעוד בצבצה בי תעלם.
אולי זה טוב שהלכת - כך הפסיקו זעקותייך ללכת,
ואת אינך סובלת.
הדמעות עומדות בגרוני, כמו גם כאבך שלך כשעוד היית בחיים.
פעם ראשונה אלך היום להלוויה. פעם ראשונה אתן לנפשי לכאוב
באמת.
אותך תמיד אזכור סבתא יקרה שלי,
ואם לא הראיתי את זה מספיק,
אז תדעי שאני אוהבת אותך,
ויודעת שעליי תשמרי שם למעלה.
הדמעות מטפטפות לכל עבר כמו גשם שממאן לפרוץ דרך התריסים אל
הבית.
הבית הסגור, המוגן.
לא מרגישה בטוחה עוד.
נותרנו לבדנו סבתא,
כי את כל אהבתך אלינו לקחת איתך לאדמה.
תמיד ידעתי שתהיי בחיי כל העת,
אך כעת, כשאת אינך כאן,
כל ידיעותיי כבר חסרות בסיס.

לזכר צפורה קורח, סבתא יקרה ואהובה.
יהי זכרה ברוך.
25/7/2006