יוצאים מהארון:

הארצות הנפלאות שמעבר לארון הבגדים, ומעבר לעולם המוחשי שלנו,
ארצות נרניה, ממכרות ממש כמו עישון סיגריות (למעשנים מביניכם -
וגם לאלה שלא). הספר הראשון בסדרה (אך השני כרונולוגית בעלילות
נרניה), "האריה המכשפה וארון הבגדים", הוא כמו שאיפה ראשונה
מסיגריה. בשאיפה הראשונה משתעלים, בשנייה נחנקים בשקט ובשלישית
זה טעים ומתוק, טעם כזה שגורם לך לרצות לרוץ למכולת הקרובה
באישון לילה, לרכוש חפיסת מטעמי סיגריות. השוו זאת לכרוניקה
המדהימה אודות נרניה, הכוללת בתוכה שבעה ספרים, לחלקם כבר
תגיעו כמכורים אמיתיים, נרקומנים ממש. אזעקת הרגעה: לא סביר
שתגיעו למצב בו אתם מוכרים חפצים יקרי ערך על-מנת להשיג רק עוד
עותק אחד מן הספרים. (רמז: אם כן, הבעיה אינה טמונה בספרים...)
זה נכון שמכרו לנו את נרניה כסדרה לילדים רכים בשנים, אולם
בקריאה חוזרת של הספרים גיליתי שהדברים מורכבים משזכרתי. נכון,
הספרים נכתבו במטרה להגיע אל לב הקהל הצעיר ולכן סגנון הכתיבה
בהתאם. לואיס חושב מבוגר וכותב ילד. התחושה שקיבלתי היתה כאילו
עמד לואיס עצמו במרכז ההתרחשות בנרניה ותיאר את חוויות הילדים
סביבו. שימו לב שאט-אט, מספר לספר, הדמויות מורכבות יותר, בין
אם מדובר בדמות חדשה ובין אם בדמות המוכרת לנו מספר קודם שגדלה
והתפתחה. זמניה של נרניה מיטשטשים יותר ויותר והעלילה דורשת
ריכוז רב יותר.  

ג'יי.אר.אר. טולקין ואני:

קלייב סטייפלס לואיס, ג'ק בשבילכם, היה תלמיד מצטיין
ב"אוקספורד" (הוא, בניגוד אליי, כנראה גם הגיע לשיעורים), שם
פגש את מי שבעתיד יכתוב את "ההוביט" ו"שר הטבעות", ג'ון רונאלד
רעואל טולקין. לשני הסופרים היו אינטרסים משותפים שהיוו קרקע
פורייה לחברות ביניהם: שניהם גדלו על אגדות האחים גרים (לואיס
גדל גם על אגדות קלטיות ואגדות עם איריות), שניהם למדו על
ספרות ימי-הביניים הרומנטית (עליה גדל טולקין) ויותר מכל -
שניהם הבינו שהאגדות והמיתוסים עליהם גדלו נדחקו אל ז'אנר
ספרות הילדים, בעוד מבוגרים נהנים מספרות זו באותה המידה.
לואיס כתב טרילוגיית מדע בדיוני מתוך הצורך להביא את עולם
הדמיון אל עולם המבוגרים. הוא חש כי בדרך ספרותית זו הוא מבטא
אלמנטים שלא יכול היה לבטא בכתיבה אחרת. כשיצא הספר הראשון
בכרוניקת נרניה, "האריה המכשפה וארון הבגדים" טולקין, כמו חבר
אמת, העביר עליו ביקורת חריפה. (אתם יודעים מה נהוג לומר, עם
חברים כאלה...)

הקרב האחרון:

מבחן הידע האמיתי מגיע בספר האחרון (כרונולוגית) בסדרה - "הקרב
האחרון". הספר מחזיר אל נרניה כמעט את כל מי שהכרנו מן הספרים
הקודמים, כולל שלושה מתוך ארבעת הילדים התמימים מן הספר הראשון
(פיטר, אדמונד ולוסי). אבל העלילה מתגמדת לעומת המסרים שמעביר
אלינו לואיס. לואיס מעביר ביקורת קשה על מערכת החינוך הבריטי
בכלל, (מדובר בין השנים 1950-1956) והחינוך בבתי-הספר הפתוחים
בפרט. לואיס מלמד אותנו את מה שבאמת צריך להבין, שהילדים הם
דור העתיד, תוצר החינוך, שהילדים הם כל-יכולים אם רק מעמידים
אותם בפני האתגר. לואיס לא מסתפק במסרים הללו, לפתע הקורא מוצא
עצמו בשיעור מבוא לפילוסופיה יוונית. לואיס חש בצורך עז לשתף
את קהל הקוראים שלו בעולם האידיאות של אפלטון וחבר מרעיו.
מישהו אמר ספרי ילדים?

הממתק

או למעשה סלסלת הממתקים: סיומה של הכרוניקה, כלומר, סיומו של
הספר "הקרב האחרון". למי שביקר בנרניה בילדותו ובדק באופן
שיטתי את כל ארונות הבגדים בבית אלפי פעמים בתקווה שיישאו אותו
אל חברו הטוב אסלן (אמא, החזרתי את כל הפריטים בארון למקומם),
סיומה של הכרוניקה מעוררת את כל החושים כולם. לא אגלה
(ספויילרים זאת לא המחלקה שלי), רק ארמוז שמדובר בממתק איכותי
משווייץ. הממתק השני הקשור לנרניה הוא הסרט The Chronicles of
Narnia: The Lion, the Witch and the Wardrobe שיצא בקרוב.
מדובר בבמאי שעשה את "שרק", אנדרו אדאמסון, ועוד סוללת שחקנים
מצוינים. ידיד שלי אמר לי שבכל פעם שאני מדברת על נרניה אני
צוחקת צחוק חשוד. האם גם הסרט יגרום לי לגחך כך בהנאה "חשודה"?
לא קשה לנחש למה ניתן לצפות אחרי שהתמכרנו למחששת נרניה, נכון
מאד! לסיגריה שאחרי.