לשווא

לשווא הושרו עליי חיים,
לשווא רחוק ממני מוות -
ומצוקה ביום סגריר
וקרן אור ימים של קיץ

לשווא שמיים ארץ גם
פסגת הכפור גלים של ים,
לשווא שרב וערפל
לשווא קיום ביד האל.

לשווא הנפתי חולשתי,
בפני אחר אך יופי מהו -
פסעו ביד שלובה עשירי ימים
בשדה דרדר דעכו ותמו.

לשווא אשכח מלבב אנוש
לשווא זכרוני ממילא,
עוד צלל באופק הנוגה
יזרח לאור נרות ולבנה.

זאת לא אדע

אדם נולד אל תוך עצמו.
ראיתיו באופק מתפורר.
הוא לא יזכה לחוש עוד
מגע אישה ורחש עט.
זאת, לא ידע.

אישה תסב פניה, סוף.
ותחזור בבהיר ימים.
עד בוא הזמן עולם דומם,
היש רקיע שממתין לאוהבים -
זאת, לא תדע.

לחיק אמצתי כל יגון
במרוצת שנים לרעוד.
היש מילה לכל מכאוב
וארוכה לאבודי הסוף -
זאת, לא אדע.

חיים לשם המוות

חיים לשם המוות,
כה סמיך העול תחת אורה של לבנה.
וכבמצוקתי הכי גדולה
ידעתי.

אלו הם העלים שנשרו,
אותן כמיהות אשר נפוצו -
כל ימיי לא עוד,
המנשב כאן - רוח סוף הוא.

ואין דבר מה תחת מסכות.
עלו באש מילים,
אשר כתבת כה אילמות.

כי אז ידעת, בוא היום
ולא תוסיף שוב לכת.
מזמור נוגה הוא, אחרון
גוויעת תקווה דועכת.