"אני שונא את הימים האלה. שמונה בבוקר אני מתעורר, קורא עיתון
ויודע שהולך להיות לי יום מה זה ריק - יום מבוזבז שכזה". אז
הוא קם. חברים שלו קוראים לו שימי, עוד מבית ספר יסודי כולם
קוראים לו ככה - רק אמא שלו התעקשה לקרוא לו שלמה. הוא תמיד
חשב ששלמה זה שם מיושן מדי ואילו הוא איש מודרני מדי בשביל שם
כמו שלמה, אז כשהתחילו לקרוא לו שימי הוא אימץ את זה - ומאז זה
תפס.שימי התעורר ביום שבת בצהריים עם כאב ראש, בחילה וחורים
בזיכרון. אחרי שהוא התעורר התיישב על המיטה המוצעת סדינים
מנומרים, שאמא שלו קנתה לו. אחרי כמה שניות קם והתכוון ללכת
לקרוא עיתון ולהתכונן לעוד יום ריקני ומיותר ובנוסף על כך- גם
מלא הנגאובר.

שימי הסתכל במראה התלויה על הדלת שלו והרהר על כך שהוא כבר בן
18, בחיים לא הייתה לו מישהי והוא מבואס לגמרי. "איך זה בכלל,
הרי אמא הייתה אומרת שאני חתיך!". ואכן, כשניצב מול המראה ראה
מולו עיניים חומות, פנים בהירות וניצני פריחת חצ'קונים על
סנטרו החד. אבל בכל זאת, חיוכו מסביר פנים, שיניו מסודרות אחת
אחרי השנייה בחצי גורן לבנבן, ריסי עיניו ארוכים, אפו סולד
מעט, ובגומות לחייו יש איזה משהו אטרקטיבי... "יום אחד תהיה לי
תקווה, יום אחד גם אני אמצא מישהי. אצא לבילוי והיא תעמוד שם,
בלונדינית עם עיניים כחולות, רזה, בשמלה אדומה גולשת שמחליקה
על קימוריה שמזכירים צורה של גיטרה, היא תראה אותי ותתאהב מיד
בחיוך כובש וקריצת עין".

שימי פתח את הדלת והתקדם במסדרון המוביל אל המטבח, פתח את
המקרר ומזג לעצמו מיץ תפוזים, העמיס על צלחת שני רוגלך והתיישב
לקרוא עיתון. כרגיל, המצב מזעזע והיום מבוזבז. הוא כבר מרגיש
שבליבו הקטן אין מקום לכל כך הרבה ריקנות, ומרוב כלום ליבו
תיכף ומיד מתפקע. שימי מדפדף בכותרות, רואה כיצד חיילים נהרגים
בלבנון וחושב על כך שתיכף הוא ילך לצבא, יילחם בלבנון, ויצטרך
לעשות את זה לבד, בלעדיה.כאשר יעמוד מול הבקו"ם, מתרגש ומפחד
לקראת הצפון לו - לא תהיה מישהי שתנשק אותו, מישהי שתבטיח לו
שהכל יהיה בסדר. מישהי שתשביע אותו שיתקשר כל רגע שיהיה לו
זמן. כאשר יעלה על האוטובוס לא תהיה מישהי שתנופף לו, עם דמעה
קטנה מתנוססת על לחיה. כאשר יחזור בפעם הראשונה מהטירונות, עם
ריח של צבא ויירדם מיד על המיטה הנקייה, עם המצעים המנומרים,
לא תהיה מישהי שתעיר אותו משנתו. לא תהיה מישהי שיתגעגע אליה
ויחשוב עליה בשעות ארוכות בשמירה. כשחברים שלו ימצאו לו שם חדש
לא תהיה מישהי שתמשיך לקרוא לו שלמה.

כשיתברר לה שהוא עולה ללבנון לא תבכה ותתחנן שיישאר איתה, לא
תאחל שישמור על עצמו. לא תהיה לו מישהי לשקר לה, להגיד לה שהוא
לא הולך להילחם בחזית, אלא רק להיות קרוב אל החזית. לא תהיה
מישהי שלא תוכל לישון בלילה מרוב דאגה ושתבכה כל פעם שהוא לא
מתקשר בשעה הקבועה. כשיסתער, לא תהיה לו מישהי לחשוב עליה,
שהוא חייב לשמור על עצמו למענה.
כשיפגע בו קליע, לא תהיה מישהי שתעלה בדמיונו, שיוכל להתרכז
בתמונתה שעה שמפנים אותו משדה הקרב. כשיהיה בבית החולים לא
תהיה מישהי שתשב על יד מיטתו, מחזיקה בידו שעות ארוכות. וברגע
שהמוניטור המשגיח על קצב ליבו יראה קו אחד וצפצוף ארוך יישמע
בחדרו, לא תהיה מישהי שתתפלל עליו.חסר תקווה, מיואש, מדוכדך,
ובעיקר ריקני, דפדף לעמודי הספורט, לראות מה קורה עם הקבוצה
הכושלת שהוא אוהד, הקבוצה של הלוזרים שאף פעם לא באמת זוכה,
אלא רק מתקרבת. הפועל משחקים היום נגד מכבי, מעניין מה יהיה.
וכששימי עובר על ההרכבים הצפויים להיום בערב, לפתע מרגיש נשיקה
בעורפו. נשיקה, ועוד אחת, וחיבוק. והרגשה של שיער ארוך וחלק נע
על כתפו.

שימי מסתובב, ומיד זוכה לנשיקה, כזו שרואים רק בסרטים. והוא
פוקח עיניו, ורואה מולו את זו ששכח שהכיר אתמול, כשיצא, עם
העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, זו בשמלה האדומה עם
הקימורים הכמעט מושלמים. זאת שהתאהבה בו ממבט ראשון.

והפועל מנצחת בדרבי, סוף סוף.