אני מבשמת את צווארי בניחוח המיטה שלך ויורדת למקלט. אחי הקטן
מילל כמו חתול שכרתו לו את אוזנו בעזרת סכין הקצבים של המסעדה
השכנה והנהימות שהטילים מייצרים כה מחרידים עד אשר אני מתיישבת
מבועתת.
הרוע, שהעם שלנו טומן באדמת הארץ בוער כשיש את צפצופי המלחמה
המחרידים האלו, הצלילים הצורמים, הצפירות המזדקרות תחת שמי
לילה שנדמים ככבשן, ואלוהים מחזיק אותנו כמו סיגריה - מאפר
כשחוטאים, לוקח שאכטה כשאנו מתכסים בלילה.

אותן עקיצות מנקות לי את הראש, כובע הצילינדר מונח כחדש על
דלפק האמבטיה, נוגח בשערי ומפציר בי להתלבש לפני בואך. אני
מהודרת, מתיישבת על הערסל שמשמיע רעשי צלופן מתקתקים, וממתינה
שתחדש את ברית הנישואין שלנו בכל. שתטביע חותמך בסדינים שלי
ואתלכלך בנשיותי שנית, כמו טווס המתפאר בנוצותיו - אני אתהדר
בך בתוכי.
הבהובי התהילה, היכן שהבניינים מתיישרים וספוט קטן וקדחתני
בוער להם בעורקים, כל הצללים מדמים עצמם לחלק מפסטורליות
העיירה השקטה והרגועה.
מתגרים עד שנירקב לנו בסככות המעופשות שבנינו לנו,
כמו היינו עכברים שנאלצים להתכנס בכוך, כמו היית נעלם לי לצבא
בדיוק כמו שעשית, ברגעים המחרידים ביותר בחיי.

כשתיעלם בבוקר למחרת, אני אדע שכל משחקי הכבוד שלי היו לשווא,
כי סך הכל אני אתגעגע לשטיפות המוח שלך, ללחצים המסתעפים תחת
חולצת הפלנל היפה שקנית לא מזמן,
להדק המילים שנושרות ממני בלילות הבודדים ביותר וצומחות שנית
כשאנו מתכרבלים יחד בשמיכה-
כמו כלום, אני מסתירה את חורי מההדף ששוטף את עירנו בכזאת
עיסה, כמו דם הנקרש במוגלות, אני נקרשת במיטת זרים הרחק מעירי
המפוחלצת, הרחק מכל התופת וההמולה.
אינני יודעת כיצד לבטא את עצמי. הרתיעה העמוקה מהבדידות, חוסר
האונים שמתלווה לצפירות החרישיות לעת ליל,
השירים הקדחתניים שמושמעים בתוך צוללות הבתים שקוברות את
גדולתן עד תהום, שחותכות לחיילים את הידיים וצובעות לי מחדש את
גווני הפנים.

כשאינך כאן, הכל חלול ומשמיע קולות התרוקנות משונים ברגע שאני
מנענעת את עריסת עולמי:
אני תולה את עצמי בכיכר העיירה היום בלילה. כולכם מוזמנים.
הריח של כבשן ורפת, מהול במין עצבות קודרת לרגל ההבקעות.
הם שזורים לי בין השיניים, מאכלסים את היישובים בעירי בתוך
מקלטים מזוינים במים מינרלים וכימיקלים של פחדים, ומהנהנים -
אני אתלה שם. רגלי ירחפו באוויר וינדדו ימין שמאל.
כשתצטרך לקבור את גופתי בתוך האפר אולי תתמהמה מעט על מה
יכולנו לבצע בדקות הספורות בין הנשימה האחרונה וההמראה המדהימה
של קרסולי רגליי העדינות.

אני חווה את ההפגזות אך ברצוני לכתוב לא על המלחמה,
לא על ההדף שקורע לי את החלומות לשניים וזורע שם הרס וטמיון
( כשאני מתעוררת בבוקר ולא זוכרת על מה חלמתי, זה מטריד אותי
בדרכי לעבודה, בדרך לכל אותם מקומות בהם אני נדרשת להיות כפופה
לחוקי תקנון של אותה מדינה המשכיחה את קיומו של עולמי
הפנימי).

אלא על הגעגוע כמין מקלט, כמין גומחה שאיש לא יחפור וישיג את
גדולתו בכיבושה, היכן שהעפר בשל לדחפורים ואיש לא מאמין לי כי
ביום מן הימים מישהו יגלה שם אדמה כרוחה ומתפרצת כמין מיטת
כלולות, כשאנחנו עושים אהבה והמרגמות שואגות בכדי להריע.