אני שונאת אותך.
הכל בך יפה ורחוק בחושך, ואת מכוערת ועצובה ועייפה. אבל תקשיבי
לי לרגע, את היחידה שמקשיבה.
אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות יותר. אין לי מושג. אני נשמטת
מגבולות השפיות וההגיון לתוך עולם דמעות מרוח, צבעוני
מטושטש,בלי אחיזה.
אני עייפה. את שומעת אותי?
אני רוצה שתשבי מולי ככה, שקטה, ותקשיבי לכל הסיפור הארוך.
תקראי דרך כל הרמזים שנשארו שם בשבילך, כמו ממרחק של זמן,
ותביני פתאום הכל. ותגידי לי למה. תגידי לי מה לעשות עכשיו.
הייתי צריכה לעשות מה שאני רוצה. הייתי צריכה ללכת יחפה בגן
בלילה. הייתי צריכה לצרוח. הייתי צריכה לרקוד. ולפחות הייתי
צריכה להיות שמחה, במקומי.
אני רוצה לקום מחר בבוקר ולראות ברור, איך כל דבר מחובר למילה
שמתארת אותו. אני רוצה לחייך, לשכוח.
אבל אני רק מסתכלת עלייך דרך המראה בחושך. יש מוסיקה של סוף
הדיסק ואת עטופה בהבעה עצובה ובשמיכה אפורה. עוצמת את העיניים
ואני לא רואה אותך יותר. לילה טוב.