"פססט... אתה יודע איזה יום היום?"
לאיש שקפץ לחסום את דרכי היה ניצוץ בעיניים שהכרתי מהשנים
שעבדתי ב"איתנים". ידעתי שעלי להזהר. כמה קל לפול בשבי הקסם
המטורף הזה.
"יום שלישי", עניתי בשיוויון נפש.
ניסיתי לעקוף אותו מימין, אך הוא זינק וחסם שוב את דרכי. קצוות
מעילו התבדרו סביב קרסוליו כשקיפץ, ודפי הנייר שבצבצו מהכיסים
הרבים התפורים במעיל רשרשו בהבטחה ממתיקת סוד.
"לא היום בשבוע. היום בחודש. בשנה. השנה האזרחית. למניינם.
המינים. אתה מבין?"
פניו כמעט נדבקו אל פני. ריק של אלכוהול עלה מהן - ריח של בירה
שנלגמה לפני זמן רב מדי. צעדתי אחורה, מנקה את זגוגיות משקפי
מטיפות הרוק.
"אתה מתכוון לתאריך? היום הארבע-עשרה בפברואר".
כשהרכבתי שוב את משקפי התבהר לי הזיק בעיניו של האיש. לא סתם
משוגע רב-קסם, אלה זה מהזן המסוכן ביותר - משורר.
"בדיוק! חג הוולנטינואים!"
"סליחה?"
"חג הוולנטינואים, חג האהבה. אתה יודע מה זה - אהבה? בטח שאתה
יודע. אני רואה את זה בעיניים שלך. יש לך את הזיק הזה בעיניים
של מי שמאוהב. לא ככה?"
"תראה... אני נשוי..."
"אז מה? אז מה? נשוי זה לא מאוהב? מאוהב זה לא נשוי? גם בי
עצמי עשו פעם ניסוי... לא חשוב, לא חשוב! השאלה היא - מה תביא
לאהובתך לחג?"
"לא חשבתי על זה... כנראה שפרחים..."
"פרחים?! פרחים?! מה זה פה, פרחים לאלגרנון? אתה מנסה לדמות
אותה לעכבר?!"
"מה?"
"תכף גם תגיד לי שוקולד! כן, כן, אני מכיר את הטיפוסים הפלבאים
האלה. פרחים, שוקולד, יין... נרות ארומטיים... בא לי להקיא
מכם! כן, בדיוק כך! להקיא!"
"הבט, אני באמת מצטער, אבל..."
"אל תצטער! אל תצטער! לאהוב זה אף פעם לא להצטער. לא ככה? הנה,
יש לי פה את המזור לכל מכאוביך".
מאחד מכיסיו הוציא האיש פיסת נייר מקומטת. כשהיססתי לקחת אותה
מידיו, קרב אותה אל עיניו, מצמץ, והקריא בקול:
"האהבה היא עסק מכונף
שבנשמה גדל
ומזמרר ללא מילים -
לנצח לא חדל.
מה דעתך?"
"זה שיר?"
"בדיוק! בדיוק! שיר אהבה. אני כתבתי, אבל עשרה שקלים והוא שלך.
מתנה נפלאה לחג הוולנטינואים. אהה, אבל אני רואה שאתה מהסס. לא
מצא חן בעיניך? הנה, יש לי פה אחר:
אני יודע שאמצא את אהבתי
אי שם בין ענני מרום
איני שוטם את מטרתי
איני חובב את הברון."
"ברון?"
"אולי זה בלון. זה קצת מוכתם, אתה רואה. קשה לדעת. אה, אבל לך,
ידידי, מגיע שיר ללא כתמים. לך רק הטוב ביותר. לא ככה? זה לא
מה שאתם הפלבאים אוהבים - הטוב ביותר? מה? שיר מוכתם כבר לא
מספיק טוב בשבילכם? אז הנה, קח -
יש המדמים את האהבה לאש
יש לקרח
עד כמה שאני יכול לנחש
היא יותר דומה לאש
אבל אם צריך לנחש פעמיים
נפלתי פה ושם למים
כדי לומר שגם הקרח
יתאים לי ככפתור לפרח."
"אתה בטוח שזה שיר שאתה כתבת?"
"למה אתה מרמז?" שאל. "אתה מאשים אותי במשהו? שאני גנב?
פלגיאטור? אליגטור? אני, שרק רציתי להמתיק לך את חג
הוולנטינואים? תתבייש לך, בסדר? תתביש לך!"
האיש הסתובב כרוח סופה, שולי מעילו חובטים בברכי. ניסיתי לקרוא
לו שיחזור, אבל לא ידעתי כיצד לפנות אליו. דילוג ועוד דילוג,
והוא כבר נעלם מעבר לפינות הרחוב.
אבוי, נאנחתי, ונכנסתי לחנות הפרחים.

נכתב לפורום זמ"ש בעקבות חשיפתו של משתמש בשם אלאס כפלגיאטור
(בעיקר של סיפורי מד"ב), לאחר שבעבר השתמש בשם ולנטיין.

השירים כאן הם פראפרזה על קטעים מתוך השירים הבאים:
Hope is the Thing with Feathers / Emily Dickinson
The Road not Taken / Robert Frost
Fire and Ice / Robert Frost