היא רצה בשדות הירוקים, ערומה ורוצה לבכות. ההרגשה הייתה כהה
כמו הדשא, וההרים עצרו את הצעקה שהיא נורא רצתה לצעוק.
היא רצה מהר, בצעדים גדולים, מנסה להגיע עד גבול היכולת, ועד
קצה האוויר.
האוויר היה קר, דוקר ונקי, והיא נשמה מהר וחלש כדי לא להרגיש.
השמיים היו כחולים כקרח.
המראה היה מושלם מדי, קפוא ומבריק מדי, כמו תמונה מתוך ספר
אגדות לילדים - הרים ירוקים, נחל תכול, בתי עץ חומים קטנים...
ובאמצע כל זה  -  היא.
כל כך לא מושלמת, כל כך לא שייכת לשלווה הציורית הזו, פשוט
מוכרחה לרוץ לתוך הנוף הזה, לרוץ מהר עד שתשתלב בתוכו, ועד
שתיפול בלי כוח אל תוך התמונה. עד שמה שהכאיב לה יעלה על
גדותיו ויתפזר ברוח, או פשוט יקפא ויעמוד במקום.
היא רצה אחרי עצמה בכל הכוח, לכיוון הנחל, מנסה לגעת ברוח עם
הפנים, מנסה להשיג את עצמה ולברוח רחוק.  מנסה לנשום.
אבל מסביב כל הירוק והכחול האלה, ציור יפה ותמים ומכאיב ועוצר
נשימה. ההשוואה בינה לבין האגדה הייתה מרה ודוקרנית. היא הייתה
חייבת לרוץ עד מעבר למחשבה על זה. לרוץ מהר עד שהמהירות תגרום
להכל להראות פשוט. היא הפשיטה את עצמה ממעצורים של תכנון מראש,
וקפואה מכאב, היא רצה עד הנחל. בעוד שלושה צעדים כבר הייתה
בתוך המים הלוחשים הקפואים.
היא בכתה קצת, רועדת מול הנוף המקסים הזה, נהנית לצרף את איך
שהרגישה אל התמונה הזו, במקום הזה, עכשיו. הפואטיות שבזה הייתה
מנחמת במידה מסוימת. היא לא ניגבה את הדמעות ורק רצה מהר יותר
לאורך העצים והבתים הבודדים הפזורים על צלע ההר.

"הי, תעצרי!" הוא קרא לה, והצעקה כמעט נבלעה בהרים הירוקים.
היא נעמדה, והלכה בשקט לכיוון הקריאה. היא התיישבה לידו ללא
מילה, שקטה  ושותקת.  שקטה  ומשותקת.
אחרי שינה ארוכה היא בטח תרגיש טוב יותר.
הם התכלו על הנוף ודיברו על הפסטורליות שבו, ועל מזג האוויר
הקריר.