ה-1 בספטמבר הוא תמיד יום מיוחד עם ריח חזק של התחלה.
בשנה ההיא, עשרות אלפי ילדים  טיילו במסדרונות בתי הספר מבלי
לדעת מה הולך להיות, מתי הכל יתחיל, ויותר מזה, מתי יגמר.

ההסתדרות הכריזה על שביתה,
עשרות מורים ומורות בתל אביב התרכזו מול משרד החינוך, עם שלטים
והריצו צחוקים, הם קראו לזה "הפגנה ידידותית".
סגן יו"ר ההסתדרות קרא לזה "הפגנה תקשורתית" והוא מבין גדול
בהפגנות ,כבוד לו על האבחנה,
הוא ביקש אישית מכמה מורים ומורות, שיגיעו בתור ניצבים ושאם יש
להם שלטי מחאה מוכנים מראש בבית, שיביאו איתם והוא כבר ידאג
לעשות את הרעש.

כמו שאמרתי, רעש לא היה.
שני שוטרים שבאו לפזר את ההפגנה נעמדו שם שעתיים כמו נרות של
חנוכה וחיפשו ארץ ועיר באות פ'.
המורים התבצרו שם כמו בתור לקפטריה והניפו שלטים בעלי קריאות
מנוגדות,
ביניהם: "טרנספר" ו"די לכיבוש",
אחרי שלוש שעות, הגיעו כתב וצלם של מעריב והתחילו לנתח את מה
שהם רואים וציטטו כמה תגובות כדי למלא כתבה -
גורמים בהסתדרות אמרו "בהפגנה מסוג זה, לא משנה כמה דעות יש
למפגינים אלא כמה מפגינים יש".
משרד החינוך מאידך- "אין לנו את היכולת והכלים לתת מענה
להתרכזות מחאתית רחבה כזאת שמטרותיה ע"פ הנראה, בכלל לא נכללות
בתחומי הפעילות של המשרד.
"מדובר בלפחות 12 נושאי דיון מחאתיים שונים בתכלית זה מזה"
אמרה השרה.

למחרת מעריב וידיעות תפסו על זה כתבה,
במעריב צילמו את המורים בהבעות תוהות, תחת הכותרת "נו, מה
קורה?!"
ובידיעות צלמו את השלטים תחת הכותרת "הפגנה! לא חשוב על מה".

בסיכום כתבה של שני העיתונים נכתב "כל שנה אותו דבר".