השמש שלווה על ירושלים. היא אינה מתישה ואינה תובענית. בתוך כל
ההמולה עוד אפשר לשמוע את הציפורים ואת התפוז שנפל והחל
להתגלגל במדרכת-האבנים הזו: דוכן השווארמה מצד אחד וחנות
המוזיקה מהצד האחר מקשים על ההתגבשות, והיא נכנעת לוותרנות
מחוייכת. השמש שלווה על ירושלים.
את ההיכרות שלנו אני מקבילה לשחייה. התחלנו את המסלול, אנחנו
באותו הכיוון והמקצבים שלנו עוברים מאחת לאחת. כשאת כמה
סנטימטרים מלפני, אני תופסת בכף הרגל שלך ומועפת קדימה הודות
לתנופה שלך, שהופכת להשתרכות קלה מאחוריי. היינו מעגליות
וטובות זו לזו.

המילה "הזדנבות" היא השתוקקות, כישלון, כמיהה, חוסר-אונים,
השפעה, ברירה-מבוטלת. היא מירוץ אפוף רגשות ומצבי-צבירה: אני
היא אני, עכשיו משתנה, עכשיו לא בכלל (מעבר לכמה עכבות
עצובות). ההזדנבות תופסת אותי מגב החולצה ומנתקת אותי מהרצף.
כשאני לא מוכנה לכך, היא זורקת אותי שוב (מגובה רב מאד) מטה,
והחיים מדמים למכת-חשמל על הגוף מכיר-התודה שלי.

הצהוב והכתום מלווים אותי כאשר אני נכנסת לתמונות ספציפיות
באבנים הירושלמיות: אני רואה את הקופי-שופ ומהמרת עליו כרגע
העצוב ביותר בחיים שלי, כן, לא רגע כזה של התמוטטות ודרמה, אלא
רגע עצוב באמת.
אפשר לשמוע את הנשיפות החלושות אל כוסות הקפה והעיניים נוזלות
בעייפות על הלחיים, מתערבלות במשקה שהופך להיות התכולה שלי
באותו רגע, זו שאני כל כך מקווה שתחלחל אל כולי ותסתום את
מקומות הדליפה. הקופי-שופ היה ארומה של מילים בלועות וקהות,
קהות כושלת.
לפני שאני מתמלאת ברחמנות, אני עוברת מהר אל סדנת-הצילום. אני
אפילו זוכרת את השם האידיוטי ההוא, 'אני לומדת צילום במוסררה',
אני צוחקת מהעגמומיות ומהזיכרון העמום: חדר-חושך, אווירה
מעיקה, החלפת מתנות. אני ויובל על הדשא בחוץ ואני מתפללת
שהשירה שלי תגיע איכשהו פנימה ותסיים הכל. היה כל כך נוגה אז,
כמה שהכל היה כנוע, כמה שאני הייתי אובייקט המתנה אחד בעיר
גדולה שעכשיו היא יקרה לי מכל - ההודאה השקטה ששמורה אצלי, אני
יודעת כמה הייתי דלה אז, דלה ומרה, מתפזרת באוויר בכל שניה
שאני יוצאת מהתחנה המרכזית ומגיעה אל המדרחוב. המון תודה על
המירמור שהעיר הזו סבלה, על האירוח והליטוף.
לפני שהתמונה השלישית אוספת את כל נקודות הצבע הבוכיות שלה,
אני מספיקה להיתקל בכמה צלילי הקאה והתלוננויות, בדמויות
הדהויות של יעל ויובל, בריכוז הקודר שלי בעצמי. בסביבה הדוממת
שלי, ברצף שלי כולו שקפא וחיכה לי, כי לא הייתי בו, הייתי
בטיול אחר. סירבתי לחזור.

(תמונות אחרות הן כאן. הן קשות יותר, כי הן נטולות חמלה
ירושלמית-סלחנית. אני מתקשה להתחבר חזרה אל הזרות הזו, בביתי
שלי, והכתיבה על כך ממאנת להגיע)

מקור הדעיכה של אדם הוא גרורה סרטנית, היא שולחת חבלים ותולשת
פיסות אופי. הצבעים מטשטשים בגווני צהריים והחנק חשוך-מרפא.
המרירות הזו מנטרלת כל חיוניות באשר היא וההתנשפות החולנית
נמשכת לאורך כל המירוץ. הידיים דוחפות בפראות כל זיו שחודר
מעבר לזגוגית הכתומה-חומה ואותה הגרורה מאומצת באמון מלא.
ואתה דועך.