אנחנו ידידים כבר שנים, מאז שאני זוכרת את עצמי.
ישבנו אצלך בדירה, שתינו קפה, אתה גילגלת משהו, שיהיה לך תרוץ
או כדי שיהיה לך את האומץ.
דיברנו על הכל כמו שאנחנו מדברים תמיד.
אני על החבר שעזבתי, אתה על הלימודים שלך שהולכים לעזאזל.
וכמו שקורה תמיד כשהשעה נהיית יותר מאוחרת השיחה נהיית יותר
אישית. אתה מספר לי על בדידות.
"אתה תמצא מישהי" אני אומרת, כמו שאני תמיד אומרת.
"לא מישהי כמוך." אתה אומר בשקט.
"ברור, כי אין כמוני." אני מחייכת, מנסה לשנות את כיוון
השיחה.
אתה מביט בי בשקט,
"אז אולי פשוט נפסיק עם כל זה, זה לא הוגן כלפיך."
אתה מתעלם ממה שאני אומרת ושואל:
"תעשי משהו בשבילי?"
"מה שתרצה.." אני אומרת.
אתה לוקח את היד שלי מניח על המכנס שלך.
אני מסתכלת על היד שלי, על איפה שהיא מונחת ואז מסתכלת עליך.
אתה מסתכל עליי חזרה,אני רואה שאתה ממש מפחד.
אני רוצה להגיד לך כל כך הרבה, אבל שותקת.
אני מתחילה ללטף אותו, דרך המכנס, מסתכלת בעיניך אתה בעיני,
אני מורידה קצת את המכנס שלך, אתה נאנח שהזיקפה שלך נחשפת.
אני מחזיקה אותך בידי, מתחילה ללטף, לעלות ולרדת,
אתה מפסיק להסתכל עליי, ומסתכל על היד שלי עליך,
השקט בחדר בלתי נסבל, אני לא מאמינה למה שקורה,
אנחנו ידידים כבר מאז היסודי, אתה היחיד שאני מספרת לו הכל,
אני ממשיכה, יותר ויותר מהר, אתה עוצם את העיניים.
רק אז אני מעיזה להסתכל על האיבר שלך, האמת הוא יפה מאוד,
לא יכולתי להגיד את זה לך אז בפנים, אבל נהניתי לעשות את מה
שעשיתי.
ואז גמרת.
נשארתי עם היד שלי בתוך התחתונים שלך, אתה קמת והלכת להתנקות.
שחזרת לא יכולת להסתכל לי בעיניים.
השפלת מבט, הדלקת את הטלויזיה. לא אמרתי כלום, ידעתי ששנינו לא
יכולים להסתכל אחד על השני, כל אחד מסיבה שונה.
ואז לקחתי את השלט וכיביתי את הטלויזיה, חיבקתי אותך חזק, חזק,
לבסוף חיבקת אתה גם אותי.
לחשתי לך "זה בסדר, זה באמת בסדר."
ניסיתי להסתכל לך בעיניים, אבל לא רצית להסתכל בשלי.
"זה לא עניין כזה גדול, אל תיראה כל כך עצוב." חייכתי,
חייכת חזרה, אף פעם לא יכולת שלא לחייך אליי חזרה.
בדרך הביתה אותו ערב, ידעתי שלעולם כבר לא נהיה ידידים כמו
פעם.