בחור כחוש, חיוור, עם עיניים גדולות. המבט חולמני משתנה לביעות
ושוב, כמי ששוקע לחלום, הפחדים נעלמים והוא מהלך כסהרורי ברחוב
הסואן. עוברים ושבים נתקלים בתמהוני הזה אך הוא לא מסתכל
עליהם, אלא מבעד, למשהו שהם לא רואים.
"זהו בנו הצעיר של אחי, מנוחתו עדן. המסכן נשבע לסעוד את המנוח
מאז התאונה וכך התבגר בלי להשכיל או למצוא עבודה. כעת, משנפטר
אחי, הוא דר אצלי. לפחות עד שימצא את עצמו. הוא נשמה יקרה, אני
בטוחה בכך. אבל אני מתפללת שאלוהים יעזור לנו במהרה".
בחורה שופעת, עם מחשוף שיגרום גם לפרוצים וגם לחסודים מכל
להסמיק, הולכת מנגד ברחוב, חולפת על פניו. האויר שסביבה כאילו
מהלך קסם על הרחוב כולו; היכן שתלך הכל נראה מת והיא החיים;
נקודה אדומה בים אפור. אבל אף אחד לא שם לב. כי משהתרגלו לראות
אפור, לא יראו עוד אדום. רק הוא נעצר. עוד רגע הוא עומד כאילו
עדיין חולם ואז מסתובב לאחור באיטיות. שמלתה המתנפנפת בדיוק
נעלמת בין העוברים ושבים. הוא מתחיל ללכת אחריה. בהתחלה לאט,
אחר כך מגביר מהירות, משתדל להדביק את הקצב. לא לתת לחיים
לחמוק. לא לתת למלאך לברוח.
"זה כאילו ... כאילו הוא נרדם לפני עשר שנים והתעורר עכשיו.
פתאום להתחיל לחיות. זה קשה. מי בגילו עוד לא מצא לו מישהי?
הוא עוד לא מכיר איך העולם עובד בכלל. הולך ברחוב כמונע על ידי
חושים קדמוניים שלוחשים לו לאן לפנות כדי לשרוד. לשרוד זה
מספיק?"
ואז היא נכנסת עם גבר אחר דרך דלת שנטרקת אחריהם. הוא נשאר
לעמוד, אולי המום. פתאום מחפש את עצמו, נבוך שהגיע להיכן שהוא
בלי ששם לב. הוא מרים פרי מדוכן סמוך, ממשש אותו כאילו מנסה
להתחבר למציאות אבל העיניים עדיין מנסות להילטש לדלת. הזיכרון
מנסה להיאחז בכל הכח. דבר כזה עוד לא ראה. איפה הוא היה?
"הוא מבוגר. פתאום הוא יגלה שעבר את גיל ההוללות. כל בני גילו
כבר אנשי משפחה מכובדים. והוא? אפילו חברה מעולם לא הייתה לו"
המוכר נובח, הוא לא מבין מה, אך זה מפחיד אותו. שוב הוא נתקל
באותה מציאות מנוכרת שהיא בעצם מה שסביבו. הוא צועד לאחור
בחשש. "לאן אתה חושב שאתה הולך?" קורא לו המוכר. עיניו מתרחבות
והפרי נשמט מידיו הרועדות. המוכר כאילו גוחן קדימה והוא כבר
בורח משם, רץ כל עוד רוחו בו. הוא בורח דרך כל האנשים, מפלס לו
דרך לבית קברות. מתחיל לרדת גשם. המצבה של אביו עשויה מאבן
פשוטה. הוא רוכן לידה, מנקה אותה מבוץ ולכלוך. לחיו נרטבת.
ושם, באותם רגעים קדושים, הוא שב ונזכר בבחורה. בחמוקים שלה.
הוא מקלל את עצמו על הטמאות, אך אינו יכול לשלוט בעצמו. "אני
משתגע" הוא ממלמל לעצמו. ומצמיד את לחיו לאבן הקרה.
"אנחנו כבר אכלנו. ישבנו מול השולחן. הצלחות הריקות מולנו.
צלחת מרק שהתקרר מול כיסא ריק. שנינו שתקנו. לבסוף בעלי קם
ושאל אם אני רוצה עוד פרוסת לחם. הוא ניסה לנחם אותי. חייכתי
ואמרתי שלא. הוא עמד לחזור לכיסא כשבידו פרוסת הלחם שלו כששאל
אם שמעתי משהו. אמרתי שלא והוא ניגש לדלת. אחייני עמד שם, ספוג
במים, ממלמל שאינו רוצה ללכלך את הבית. בעלי הביט בי, כאילו
אומר 'עד מתי נצטרך לסבול את זה?'. הוא אחז בזרועו והכניסו
לבית, הושיבו לכיסא ואילו אני הנחתי שמיכת צמר עבה על כתפיו.
אחייני המשיך למלמל שהוא מצטער שהוא הדאיג אותנו ושחזר מאוחר
כולו רטוב וכן הלאה. השקטתי אותו והגשתי לו ספל מים חמים. הוא
אחז בו בשתי ידיו והתנענע קדימה אחורה, כמו מתפלל."
הוא נכנס לחדרו וסוגר את הדלת חרישית. החדר היה שייך לבן דוד
שמת מקדחת. הוא לא היה בהלוויה כיוון שלא יכל לסור ממיטת אביו.
הוא נשען עם גבו לדלת. מקשיב לדודתו מורידה את הכלים מהשולחן.
דודו מפעיל את הפטיפון הישן. בודאי יושב לקרוא עיתון. מארש ישן
מתנגן, חורק. הוא מתיישב באיטיות מול המכתבה. הוא מדליק את
האור הקטן ופותח את ספר הלימוד שלו. דלת החדר, מאחוריו, נסגרת
בחריקה.
"ביקשתי מבעלי שיכבה את המוזיקה. 'הוא מנסה ללמוד' אמרתי לו.
הוא ליכסן אלי את מבטו מעבר לדפי העיתון, ושלח יד ומשך במחט
הפטיפון. 'זה לא יכול להימשך כך', הוא אמר לי, לא מסיר את מבטו
מהעיתון. 'את יודעת את זה'. אני מתיישבת לידו, 'מה אתה רוצה
שאני אעשה? אזרוק אותו'. 'הוא צריך ללכת ללמוד' הוא אמר לי.
'כן, ומאיזה כסף?' הרגשתי דמעות עולות לי. 'אני יכול להשיג לו
עבודה בנמל'. דימיינתי את אחייני, כולו רזה וחלש. הוא לא יכול
לעבוד בנמל. הדמעות השתלטו עלי. בעלי הניח את העיתון וחיבק
אותי. 'ש...ש... אל תדאגי, נמצא משהו'. הוא נענע אותי ברכות עד
שנרגעתי".
הוא לא מסוגל להתרכז בספר. בעיקר לא כשדודתו בוכה בחדר הסמוך.
הוא סוגר את הספר בעדינות, מנסה לא להרעיש. לא להיות קיים. הוא
מפחד לשכב על המיטה כי היא חורקת. היא תגרום להם לחשוב עליו
שוב. על המטרד הזה. בן אדם מבוגר שלא עשה עם עצמו כלום. לבסוף,
כשהוא מרגיש את העייפות משתלטת עליו, הוא נשכב על המיטה לאט-
לאט, קפיץ אחד בכל פעם. משתדל לא לזוז, כמה שפחות לנשום, כמה
שיותר שקט. הבחורה שוב מציפה את מוחו, מלטפת, הולכת אנה ואנה.
לאן שהעיניים ינסו לחמוק, היא שם. הוא שולח יד לעצמו. מושך,
מנסה להכאיב, רק שתלך. אבל היא יותר מתממשת, קוראת בשמו
וגונחת. הוא מתנשף ונאבק. לבסוף גומר במיטה ונשאר לשכב, מתבוסס
בייסורי המצפון שלו. תחושת הדביקות מבחילה אותו. הוא כבר לא
יודע מה רוצה- עבודה, משפחה או אותה. רק אותה- את הזונה שגרה
ליד השוק. הוא ידע שהיא לא תוביל אותו לשום מקום, שהוא יהיה
תקוע כפי שתקוע עכשיו. אבל הרגש שלט בו.
"בבוקר דפקתי על הדלת שלו, אבל הוא לא ענה. פתחתי את הדלת
בשקט. המיטה היתה ריקה, מלבד הכתם במרכזה. החלפתי את המצעים.
ניסיתי להתעלם מהריח, אומרת לעצמי שזה מהעץ שבחוץ. שאצלו הכל
בסדר. בצהריים השמש דפק בדלת. הצעתי לו להיכנס. העוגה היחידה
כבר הייתה קשה אבל הצעתי לו ספל מים. הוא ביקש שאני אשב.
הרגשתי כאילו חור נפער בקרבי, מנסה לשאוב אותי מהחוץ לבפנים.
'אני לא...' התחלתי לומר והוא אחז את ידי והושיב אותי על
הכיסא. הוא אמר שמצאו אותו על העץ שליד בית הקברות. בכיתי על
הכתף שלו".