[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
ואז הופיע דויד

או החיים זה לא קופסת נעלים

ואז הופיע דויד, הוא אמר לי שמתתי, ושזה סופי. אבל מהצצה חטופה
לתוך עיניו, הבנתי שזו לא כל האמת. הוא היה קצת נבוך וביקש
שאפסיק להביט עליו "ככה". אבל לא הבנתי מה זה "ככה". "ככה,
כאילו אתה קורא לי שקרן" הסביר. עדיין לא הבנתי למה הוא התכוון
אז פשוט הסטתי ראשי הצידה. "אז אני מת?". "כן".
"אני לא בדיוק זוכר איך זה קרה".
"זה בסדר" הרגיע אותי דויד, "כמעט ואף אחד לא זוכר".
"אז מה קורה עכשיו?".
"עכשיו  יש שרשרת קליטה שכזו, בדיוק כמו בצבא".
מעולם לא אהבתי את הצבא, כשהייתי שם לא הייתי מאושר.
ולא להיות מאושר במילים אחרות, לרוב הוא עצוב.
ואכן עצב היה זה שתקף את גופי הצנום, או אולי מה שנשאר ממנו...
לא זכור לי איך הגעתי הנה, אולי בהתרסקות מטוס, או איזה קצב
מטורף שביתר אותי לחלקיקים ראשוניים.
ואם כך אז ייתכן כי גופי הצנום אינו אלא כמה איברים קטועים
השומרים יחד על מה שנשאר מישותי הזועקת לעזרה, למושיע.
החברה שלי תמיד היתה אומרת שאני סתם עושה את עצמי עצוב כדי
לקבל תשומת לב. אבל זה היה עובד גם עליה והיא היתה קופצת עלי
בדיוק שניה לאחר מכן וטורפת אותי עם ציפורניה הארוכות , כורכת
את רגליה הלבנות סביבי ומנשקת אותי נשיקה ארוכה מלאת חמלה
ואהבה.
מעניין מה היא חושבת עכשיו...

"תגיד לי אתה מתכוון לשבת פה כל היום ולעשות פרצוף של תשע באב,
או שאתה רוצה להוזיז את התחת שלך ולהתחיל את השרשרת".
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי, דויד כבר החל לדבר כמו רס"ר בצבא.
"לאיפה הולכים?" שאלתי.
"דבר ראשון לאפסנאות".
דויד החל פוסע בצעדים קטנים אל עבר אותו מבנה קטנטן בעל גג
אדום שנקרא "אפסנאות" או כפי שהוא אהב לומר "ה- אפסנאות". אני
סתם נגררתי אחריו מקווה בכל ליבי שפה המדים לא כאלו נוראים כמו
שהיו בצבא.
הגענו לפאתי המבנה הקטן, בפנים הוא היה חשוך ונאלצתי להתאמץ
מאוד כדי לראות מה יש בפנים, אבל בפנים לא היה כלום מלבד
קופסאות נעלים קטנות בצבע אפור לבן.
"אני חושב שאני זוכר איך הגעתי הנה" לחשתי לדויד, אבל הוא
התעלם ממני צועד פנימה מחפש.
"אופיר, נכון?" שאל בקול, מתרחק ממני, בודק קופסא קופסא.
"כן" השבתי.
הוא התמהמה לרגע קט ושוב שאל "אופיר מה?"
"צביק".
"עם ב' או שתי וו' ?"
"עם ב'".
הוא הפך קופסת נעלים זו או אחרת והמשיך צועד סוקר את מאות
הקופסאות שהיו מסודרות בסדר מופתי.
הבטתי בו עושה כן, תוהה מדוע הוא מתאמץ כל כך בשביל זוג נעלים.

אם לא יתנו לי להיכנס עם ה-נייקי שלי לא איכפת לי בכלל ללכת
יחף.
"דויד" קראתי בטון מעט חושש.
דויד המשיך בעיסוקיו ולאחר שניות מספר נאנח וקרא לעברי "כן".
הוא כבר היה רחוק דיו, סבוך בין קופסאות הנעלים הטיפשיות.
"אני כמעט בטוח שתליתי את עצמי".
"אתה לא יכול לדעת" הסביר.
"אבל אני כמעט בטוח..." , "אתה מוכן לתת לי להתרכז שניה, אני
לא מוצא את שלך" צרח בחוסר סבלנות.
"אבל, טוב לי עם הנייקי שלי, אני לא צריך עוד זוג נעליים"
ניסיתי להתחבב עליו.
הוא שמט את הקופסא שהחזיק בידו וסבב לכיווני.
בתחילה היה זה צחוק של רגע ואחר כך היה זה צחוק פראי.
"אתה חושב שמה שיש בקופסאות האלו זה נעלים?" התגלגל מצחוק.
"אתה חושב שכל מה שהחיים זה קופסת נעלים? שב ושאל, מגחך לעצמו
בסתר.
הנדתי בראשי לשלילה, מתאפק לא להתפרץ, בוז שכזה לא היה במקום.

ובכלל, מה אני אמור לחשוב?!
דויד הבחין בכעס שנשב בעורפי וניגש אלי, אוחז בידו קופסת
נעלים.
"הנה" אמר והניף ידו מעלה. בקופסא זו הנושאת את התווית 'אופיר
צביק' "כאן מונחת הנפש שלך".
"הנפש שלי?" שאלתי מופתע.
"האם באמת חשבת שיכול בן תמותה כלשהו לחיות על פני האדמה,
לחוות, לצפות ולדעת את כל הסבל שקיים מבלי לשים קץ לחייו?"
שאל.
שילבתי את ידי זו בזו, מתייפח. "אני ידעתי את הסבל הזה, אני
שמתי קץ לחיי".
"אני יודע" אמר דויד והצביע על החור שבקופסא.
"שלך, ברחה קצת לפני הזמן..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ויקינגי שואל
ויקינגי משורר:
"מאיפה החרב?"
עונה לו: "זה לא
חרב זה לשון"


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/11/01 5:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה