היום מצאתי עשר שקל.
עמדתי על כביש נידח בדרך הביתה וחיכיתי לטרמפ שיבוא. הסתכלתי
לרצפה וראיתי עשר שקל. הרמתי אותו והבטתי בו בפליאה, מנסה
להיזכר מתי בפעם האחרונה מצאתי כסף, או בכלל שהיה לי איזה
מקרה של מזל טוב.
האמת שכשחשבתי על זה ככה לעומק, גיליתי שבאמת המזל קצת נוטה
לעברי בחודש האחרון, ואולי זה סימן שהחיים שלי מתחילים להשתנות
לטובה.
טרמפ עצר לי.
"אתה מגיע לבאר שבע?"
"כנס."
"תודה."
התיישבתי וסגרתי את הדלת. התחלנו לנסוע והנהגת ניסתה לפתוח
איתי בשיחה, אבל לא ממש שיתפתי אתה פעולה. העברתי במוחי את
השעות האחרונות.
אני גר בתל אביב, עברתי לפני חצי שנה. בדיוק עכשיו אני מתחיל
להתאקלם, ומצאתי כמה חברים חדשים, ועכשיו אני חוזר למושב,
לבית, לאיפה שגדלתי. עדיין אין לי טלפון בדירה, והפלאפון שלי
עושה בעיות, ככה שקיבלתי את ההודעה בתא הקולי, באיחור של
יומיים.
קול מגומגם, חסר ביטחון, קול שאני מכיר כבר שנים ומסוגל לזהות
אותו ואת מה שהוא יגיד רק מהאוויר שהוא נושם לפני המשפט, קול
של החבר הכי טוב שלי, חיכה לי בפלאפון "אם אורן, תקשיב" ואני
כבר יודע שמשהו רע קרה. "אני לא מצליח לתפוס אותך, ו- אה, טוב,
הכי גרוע זה ככה, ואני מבקש סליחה מראש, אבל אה- " וכאן הקול
שלו נשבר, ואני כבר מרגיש את זה, "אתה צריך לבוא לפה, הייתה
תאונה, ונעה היא, (הוא מושך באפו והקול שלו נשבר עוד פעם) היא,
- נעה מתה. תבוא. ביי."
ככה פתאום. אני תופס את עצמי ומתיישב. אני שומע את ההודעה פעם
ועוד פעם. ואז עוד פעם. ואז קולט שאני באיחור יומיים כבר. אני
יושב מנסה לחשוב בבהירות, עוברת שעה, ועוד אחת והפלאפון מצלצל
ודופקים בדלת, ואני יושב ומנסה לקלוט. לאט לאט אני מרגיש את
השתיקה משתלטת עלי, לא צער לא כעס, לא כאב ולא אובדן, אפילו לא
קהות חושים. פשוט שתיקה של הלב, משהו לבן שמדומם הכל ואני לא
מצליח לשמוע כלום. אז אני מזיז קצת את התריס ומסתכל בחלון רואה
תנועה של מכוניות, רואה שהעולם עדיין קיים, שאני עוד חי וצריך
לדאוג לדברים ואין לי כוח. קמתי ויצאתי מהבית. נעלתי אותו, ואז
פתחתי אותו וחזרתי פנימה. נזכר מה רציתי לעשות, ראיתי את המטרה
וזה היה הדבר היחיד שהיה לי בראש. להגיע הביתה, למושב. שם הכול
יהיה בסדר, שם הכול יהיה טוב. שם אני אוכל להרגיש משהו שוב.  
התיישבתי והדלקתי את הטלוויזיה. הסתכלתי על מפולת השלגים, ורגע
לאחר מכאן, תפסתי את עצמי עם אנטנה ביד אחת ומברג בשניה מנסה
לסדר קליטה. עזבתי הכול, לקחתי את הארנק ואת המפתחות ויצאתי
מהבית. יצאתי מהבניין והלכתי לאוטו. התנעתי ונסעתי משם. לקח לי
שעה לצאת מהעיר. נסעתי כסהרורי וטעיתי בכל מקום אפשרי. היתה לי
דרך ארוכה לפני ופחדתי שאני לא אצליח לסיים אותה אז החנתי את
האוטו והחלטתי לנסוע בטרמפים. הייתי צריך אנשים, ועוד כמה שעות
איחור לא ישנו כלום.
לקחתי את המפתחות ופתאום שמתי לב למחזיק שלהם, מחזיק של בארט
על סקייטבורד, שנעה הביאה לי ליומולדת, פעם. הסתכלתי על זה
ונזכרתי בהרבה סימפסונים, וזה העלה על השפתיים שלי חיוך.
עכשיו ישבתי בטרמפ, שקירב אותי יותר ויותר אל המושב, וככל
שהתקרבתי ככה רציתי פחות להגיע, פתאום לא היה לי כוח לראות אף
אחד ולנסות להראות עצוב, ולראות גם את החברים הכי טובים שלי
כשהם שבורים, וידעתי ששם הכל יהיה גרוע יותר. ולמרות זאת
המשכתי כי ידעתי שאני חייב.
העפתי מבט חוזר על מחזיק המפתחות, קיוויתי שהוא יעורר בי
זיכרונות שונים ממקודם. ובאמת נזכרתי בסימפסונים שונים, וזה רק
יותר הצחיק אותי. נזכרתי בכל הפרקים שראינו יחד, ונזכרתי איך
שנינו היינו היחידים שהמשכנו להעריץ אותם הרבה אחרי שהם ירדו
מהטלוויזיה ופעם התווכחנו, אני והיא מול כולם על זה שזה
התוכנית הכי גדולה שהיתה אי פעם, וכולם צחקו עלינו ואמרו
שאנחנו נשארנו ילדים.
צחקתי, והנהגת אמרה לי שאני נראה מאושר ושאלה אם קרה לי איזה
מאורע משמח. אמרתי לה שמצאתי עשר שקל.
היא העיפה בי מבט מוזר והתייאשה מהרעיון של שיחה ידידותית.
נעה הייתה האהבה הראשונה האמיתית שלי. אהבתי אותה הרבה זמן,
והיא לא ידעה. היינו חברים מילדות
גדלנו בית ליד בית, ידעתי הכול עליה והיא ידעה הכול עלי. תמיד
היינו ביחד, וכל הזמן צחקו עלינו שאנחנו דבוקים אחד לשני. אני
בעצמי לא מאמין לכל הדברים שעשינו.
אבל לא תמיד היינו ביחד. היתה תקופה ארוכה, כמעט שנתיים שלא
דיברנו כמעט.
היינו אז בני חמש עשרה, והתחלנו שנה חדשה. המורים החליטו
להרחיק אותנו כי כל הזמן דיברנו. הפרידו אותנו, ושמו אותנו
בשתי כיתות נפרדות. בהתחלה זה לא היה כזה נורא, כי מה זה
בשבילנו, אבל לאט לאט היא התחילה לפגוש אנשים חדשים ולהתחבר
לחברה חדשים, שונים ממני. לאט לאט התרחקנו, עד שהייתי צריך
להמציא סיבה, למה לבוא אליה. היא התחילה ללבוש בגדים חדשים
שהבליטו לה הכול, כמו כל החברים שלה בכיתה. עברה שנה והיא כבר
בקושי אמרה לי שלום ברחוב, אפשר היה לראות שהיא מתביישת בי,
וככה נוצרה לה חבורה מאוד מגובשת של כמה בנים ובנות, מהכיתה
שלה, שכאילו דיברו על הכול, והיו ביחד כל הזמן. גם אני ניסיתי
להיות בזה, כי היא חסרה לי, אבל לא העזתי.
אלו היו השנים הכי נוראות שלי. אבל בשנתיים האלה התאהבתי בה,
ואז היה ראש השנה והצלחנו לסדר הכול, ומאז היינו ביחד כמו פעם,
רק ששנינו הדחקנו, היא את השנתיים האלה ואני את האהבה שלי
אליה.

ועכשיו היא מתה. אני אומר את זה לעצמי, והקול שלי מהדהד בתוכי,
מתגלגל בין חורבות נפשי, ומדגדג איפה שכואב. מנסה לחשוב, מקווה
שיש אשמים, שאוכל לשנוא מישהו.
משחק עם הבארט ביד שלי, נזכר בסיפורים, אוהב אותה, חושב על
היום שכמעט אמרתי לה, איך ישבנו ליד המדורה, בטיול השנתי
האחרון שלנו, חודש לפני הגיוס שלי, כולם כבר יושנים, ביחד או
לבד, ורק שנינו מחובקים מול גחלים דועכים שסימלו בעיניה את
הדעיכה של הקשר שלנו לעבר.
היא הייתה מאוד עצובה אז. "תבטיח לי דבר אחד" אמרה לי אז. "שלא
משנה מה יהיה, אתה תהיה מוכן" הסתכלתי בה, לא מבין, והיא הביטה
בגחלים. שאלתי אותה למה היא כל כך עצובה. "עוד חודש אתה
מתגייס. אתה יודע? ויותר מזה, כי זה לא רק אתה, זה כולם, כולם
עוזבים ואחר כך כל אחד עם החברים שלו, ונראה לי שזה הסוף של
כול זה. של כל החברות הזאת שיש פה. אתה יודע, אני כבר עכשיו
מתגעגעת לכולם, ואני פוחדת לאבד אותם" היא הסתכלה סביב, ודמעה
נשרה מעיניה "אני לא רוצה לאבד את כל זה". חיבקתי אותה, ואמרתי
לה שאני אוהב אותה והיא אמרה שהיא יודעת אבל ראיתי שהיא לא
הבינה. רציתי להתווכח, להסביר לה, אבל וויתרתי ואמרתי לה שצריך
לשמוח שאנחנו ביחד עדיין ולזכור את הרגעים האלה לזמנים קשים.
ועכשיו היא מתה וזה זמן קשה, ואני זוכר את זה  ומתאבל עליה ועל
כולם, על כל החברים שאיבדתי על הקשר שנעלם, אל האהבה שלא בערה,
אל הרגש שאיבדתי, כי אז כשהיינו צעירים והיינו ביחד, יכולנו
להרגיש.
האהבה, האהבה שלי, הקטנה והכואבת, ששרפה אותי, שקשרה את ימי
לחוט אחד ארוך שמוביל מפגישה אחת לשניה, החוט שהחזיק אותי
בצבא, אך מנע ממני להיות באמת בצבא, החוט שחנק אותי, שעשה אותי
עצוב. כי אחרי הצבא החלטתי שאני לא יכול יותר ואני צריך
להתנתק, ועברתי לתל-אביב שלי עם חברים מהצבא והיא רק אמרה לי
"אתה רואה? צדקתי." והיא היתה עצובה עוד פעם, ואני סיפרתי לה
בדיחה, והשארתי אותה עם חיוך, ונסעתי, ולא חזרתי, ושש חודשים
לא ראיתי אותה, ועכשיו היא מתה.

"באר שבע" אמרה הנהגת. שכחתי לגמרי איפה אני. מרוב זיכרונות
שכחתי לרדת בזמן. אמרתי לה תודה וירדתי מהאוטו. הסתכלתי סביב
עוד זיכרונות מציפים אותי, פה אכלנו שווארמה, כאן ראינו סרט
שהיא שנאה, שם ראינו סרט שהיא אהבה, ואני לא מצליח להתמודד.
אני חוצה את הכביש כמו משוגע, בלי להסתכל, כמעט נדרס, ומחכה
לאוטובוס למושבה.
הוא מגיע מהר ואני עולה עליו. הנהג מהנהן אלי. אנחנו מכירים.
כבר שנים שהוא נוהג בקו הזה. הוא היה כאן כשבכיתה ז' שנינו
ברחנו מבית ספר ויצאנו לבאר שבע במטרה להגיע לתל אביב, כדי
לראות שם סרט, ולחזור בלי שאף אחד ידע, ולהיות גיבורי היום,
והוא דובב אותנו ושיכנע אותנו לוותר על התוכנית
הנועזת. והוא היה שם גם כששנינו נסענו לשיעורי נהיגה שלה, וכל
הזמן היינו יושבים בשורה הראשונה ומדברים איתו וצוחקים איתו.
והוא היה שם גם כשנסענו לצו ראשון שלי ואחר כל לגיוס שלי, וגם
אחרי כשנסעתי לבד לעבור לדירה אחרי הפרידות ואחרי כל הדברים.
והוא מהנהן אלי, ובעיניים הטובות שלו אני מתנחם ואני נותן לו
את העשר שקל שמצאתי והוא מוותר לי ולא לוקח לי כסף ואני מתיישב
במושב שלנו שלי ושלה, וחושב כמה טוב יהיה להגיע לבית, שם אני
אוכל לשבת עם חברים, וביחד נבכה, נצחק, נפחד, וגם נקבל אומץ
להמשיך, כי בסך הכול את הרוב כבר עברנו.