(נכתב לסדנה ה-66)
''אתה מטורף,'' זרקה לעברי ורד רעייתי, ''אני מנסה להרחיק
אותך מהעבודה, ואתה לוקח אותה אתך לחופשה. הרי הכול התחיל בגלל
הדבר הזה.'' היא הצביעה במיאוס על הצנצנת שנשאתי בידי בזהירות
רבה.
''זו לא עבודה,'' הסברתי לה, ''זה ד"ר דויד שנער, ידיד, גם לו
מגיעה חופשה.''
''הפסק להתחכם,'' השיבה בכעס, ''זה יעסיק אותך כל החופשה.
בכלל, עצם הידיעה שאני נמצאת בחדר עם בר-מינן, או עם מה שהוא
היה, מספיקה לי, כדי לא לעצום עין.''
''הוא היה,'' השבתי לה, ''מחוקרי המוח המובילים, וזו הייתה
בקשתו המפורשת.''
''בקשתו הייתה,'' תיקנה אותי, ''שישמרו את מוחו פעיל בפורמלין,
אבל הוא לא ביקש לצאת לחופשה איתנו, ולראות אותנו מתעלסים.''
''הוא לא מסוגל לראות,'' תיקנתי אותה, ''כל הפעילות המוחית שלו
היא בחלומות, או בזיכרונות הוא אינו מקבל מידע חדש. וחוץ מזה,
הזמנו חדר נפרד לניסוי.''
בקיצור, הצנצנת באה איתנו, ורד התרגלה לרעיון, יתרה מכך,
הייתה סקרנית, לא פחות ממני, לראות לאן כל זה יוביל. זמן קצר
לפני היציאה לחופשה המרוכזת, נדמה היה לנו שהבנו את קוד גלי
המוח שמתורגם למילים. ממש לפני שפקודת הדיבור משודרת לפה,
ללשון, ולשפתיים המילה מוכנה במרכז ברוקה, ואז ניתן לקרוא אותה
באמצעות MRI או באמצעות אלקטרודות מיקרוסקופיות המושתלות
במקומות הנכונים.
גם דויד שנער עצמו תרם להצלחה, לא כל כך בחייו, כמו במותו.
הוא נהרג בתאונה מוזרה, נדרס במגרש החנייה של הקמפוס, בדרך
למכוניתו. המכונית הדורסת לא התגלתה, הניחו שזה היה אחד
הסטודנטים. הציניקנים אמרו שזו בוודאי סטודנטית קנאית - הוא
אהב להתפאר בפרשיות האהבהבים שניהל עם הסטודנטיות שלו.
דבר ראשון שעשיתי לאחר שקיבלנו את מפתחות החדר, הוא לחבר
את דויד שבצנצנת, למכשור שהכנו מראש באתר הנופש. כדי למנוע נזק
פיסי לרקמה העדינה. הפעלתי את המשאבה, ומכונת החמצון הראתה
סימני התאוששות. חיברתי את המחבר של האלקטרודות ללפ-טופ,
והמתנתי לסימן חיים. כלום לא קרה, פה ושם היו גלי מוח מקריים
שנבעו כנראה מהרעש שיצרה המשאבה. חשבתי שהרגנו אותו, אבל לשם
ביטחון הוספתי לצנצנת בזהירות סם מעורר. מיד התחילה פעילות
מוחית מוגברת, כאילו המתין זה לאות ממני.
הפעלתי את תוכנית התרגום... ''גיל,'' צעקה ורד מעבר לדלת,
''כבר אתה שם, הבטחת שלא תתעסק עם זה היום." היא התפרצה פנימה
בכעס.
"אני רק מחבר אותו," התנצלתי, "ואחר כך אתן לו לדבר עם המחשב.
כל בוקר לפני שתתעוררי אבדוק את הפלט, זה הכול. אם לא יהיו
משברים והוא לא יתפגר לפתע, יהיה לנו בסוף הנופש מושג מה הוא
חושב, וזאת בתנאי שהמתכנת כתב קוד נכון."
ורד נראתה מרוצה מהסידור, כל היום והלילה נהיה ביחד, רק
לפנות בוקר, לפני שהיא מתעוררת - ואני כידוע מהמשכימים - אכנס
בשקט להביט אם הכול בסדר ולקרוא את הפלט. היא לא כל כך האמינה
לי אבל לא יצאנו לחופשה כדי לריב.
זמן רב המתנו לחופשה הזאת, ובאמת בלילה הראשון חזרנו לירח
הדבש, אני לא יודע מה קרה לי, אבל חשתי תשוקה עזה לוורד, כאילו
היא מאהבת חדשה, ולא אשתי החוקית מזה עשרים וחמש שנים. גם היא
חשה כך, אבל היא תמיד הייתה תובענית יותר ממני; אחרי סקס היא
אהבה שאמשיך ללטף אותה, בעוד אני, איני יכול לסבול מגע באבר
לאחר הפורקן. אבל מוזר שקראתי לה ורדית, שם חיבה שמעולם לא
השתמשתי בו קודם. בבוקר צחקתי על תופעה זו: ''זה כאילו שאת
מאהבת חדשה, שקוראים לה ורדית." התלוצצתי איתה. תגובתה הפתיע
אותי, היא החווירה ודמעות עמדו בעיניה. לך תבין תגובת אישה.
חדר הניסוי היה נעול, כדי שהחדרנית לא 'תעשה בו סדר'.
לייתר ביטחון תליתי על הדלת את השלט: נא לא להפריע. המפתח היה
במגירת השידה שליידי, חיפשתי ולא מצאתי אותו: ''ורד,'' אמרתי,
''אני מעריך מאוד את רצונך לבלות אתי בלי הפסקה, אבל יש לנו
הסכם.'' היא הגישה לי את המפתח ללא אומר.
''טוב,'' אמרתי לדויד שבצנצנת, אף כי ידעתי שאינו מסוגל
לשמוע אותי, ובוודאי לא להשיב לי, מה ''עשית בלילה.'' לא
האמנתי למראה עיני, מסך הלפ-טופ מכוסה היה באותיות ורווחים
וללא סימני פיסוק - אבל זה היה צפוי - ניסיתי לקרוא: פגקמא
תטמ תפצש תפאל יש בזה היגיון? המשכתי לקרוא והתחלתי לראות
חזרות: תפצש תפאל חזר המון פעמים גם פגקמא היה שם מספר רב
של פעמים. מה זה לכל הרוחות? זה קוד תוך מוחי, שלא פיצחנו
עדיין? או אולי סתם הפרעה אלקטרונית שמייצרת כאילו מילים?
יום חלף, ועוד יום, ואנחנו עדין מתלהבים זה מזה, ואני חש
איך לבי מתמלא באהבה ותשוקה אדירה לוורד, וגם היא מגיבה בהתאם.
תוך כדי גניחות, אני קורא לה מידי פעם ורדית - החידוש האחרון
שלנו - והיא כדי להכעיס אותי, או אולי לגרות אותי, קוראת לי
דויד, כאילו להגיד, הניסוי ואתה אחד הם. ואני מאושר שאין
הניסוי מפריד בינינו אלא גורם לנו להתאחד בצורה מפתיעה.
כמו בכול בוקר אני ממהר לחדר הניסוי כדי לראות מה חדש,
ועדין אני מוצא המון ג'יבריש בלתי מובן, המון: תטמ תפצש תפאל
ואין סוף פעמים: פגקמא אבל גם צרופים אחרים שאליהם אני לא
מתייחס בשלב זה, אם כי שומר אותם בזהירות בזיכרון המחשב.
פגקמא מזכיר לי ארמית והעליתי אפשרות שהמוח חושב בארמית
עתיקה, ללא קשר איזו שפה מדבר האדם. משהו כמו 'השפה הטבעית',
על משקל 'הדקדוק הטבעי', של חומסקי.
לא כל המסרים הם בעלי אופי כזה שקט, לפעמים מתרחשת במוח
המנותק סערה. התלוצצתי עם ורד שהוא עושה ''סיעור מוחות''. היא
לא צחקה. וכשגלי המוח סערו במיוחד יצא פלט רב וכמעט ללא חזרות,
גם ללא רווחים: רמכעמטתמ פגקליצבטמינפשפא צמתקגחצ תפאמשדיופח
זה היה מעבר לכוחי לנסות ולמצוא הגיון בג'יבריש הזה. חשבתי
להמשיך ולצבור כמה שאפשר ולנסות לפענח את ההיגיון, אם יש כזה,
בעזרת מומחי הקוד של האוניברסיטה.
מאחר והדבר לא נתן לי מנוח, החל המתח וחוסר הסבלנות
לפטפוטיה של ורד, לתת אותותיו בהתנהגותי. ''זה מזכיר לי
משהו,'' הסברתי לוורד, ''אבל כשאני מנסה לתפוס קצה, זה
מתחמק.''
''מספיק עם זה,'' אמרה בכעס, ''סיכמנו שאני לא מעורבת, אז על
תספר לי מה מקשקש הדבר הזה שבצנצנת, זה פשוט לא מעניין אותי.''
הכעס היה מוגזם, גם לא כל כך אופייני לה.
נסענו לטיול בסביבה - גם מלאכול, להתעלס ולהתרחץ בברכה
נמאס בסופו של דבר - הסתובבנו בעתיקות שבסביבה. ''זו כתובת
ארמית,'' אמר המדריך והצביע על חתיכת חרס שבור שמוטבע היה
בבטון. ''הבטון עתיק?'' שאל מישהו בקנטרנות. ''לא,'' השיב
המדריך ברצינות, ''זה כדי שהישראלי המכוער לא יגנוב אותה.''
נראה היה לי שהאיש נעלב. ''מה כתוב שם?" שאלתי, ''משהו מסחרי,
מעין חוזה בין מוכר לקונה,'' השיב בחוסר ביטחון. ''אנחנו
צריכים לחזור לכאן,'' לחשתי לוורד. ''למה,'' שאלה בפליאה. ''כי
אולי זה המפתח לפלט בניסוי,'' השבתי בהיסוס, ידעתי מה תהיה
תגובתה, ולא התבדיתי: ''אתה מטורף,'' אמרה, וידעתי שהיא צודקת.
סדרי המלון בו שהינו אפשרו לנו כניסה חופשית לספא, אבל
טיפולים, אחרים היו בתשלום. בפלייר שמונח היה על השידה פורט
מגוון הצעות הטיפול. ''גן עדן לאוהבים'' משך את לבי. בשרות
חדרים הזמנתי טוסט וקפה. והתעקשתי שלא נרד למסעדה. הלבשתי את
ורד בחלוק והיא הלבישה אותי -מיותר לציין שלא לבשנו דבר
מתחתיו.
עמדנו בפתח הספא תוהים אל מי לפנות, אבל מיד הופיע בחור
צעיר, נאה מאוד, עם ראש מגולח, חייך בחום ששבה את לבנו מיד.
''אחרי,'' אמר הוא לקח אותנו לחדר מהביל : ''ממתינה לכם
אמבטיית שמנים אתריים, היא חמה מאוד תוכלו להוסיף מים קרים לפי
הצורך. אחזור בעוד חצי שעה ואדפוק בדלת.''
פשטנו בשמחה את החלוקים, הבטתי בגופה העירום והגמיש של
ורד, וציינתי לעצמי שאני בר מזל. היא הביטה בי, והתביישתי
במערומי, הורדתי את עיני לכרס שגידלתי בשנים האחרונות, עד
שהסתירה לי את אזור המפשעה. ראיתי רק את ראש האבר שהזדקר
לתפארת. חיבקתי את ורד כדי להימנע ממבטה הביקורתי והיא צחקה.
נכנסנו לאמבט חבוקים. וויי צעקנו מכאב כאשר הרטיבו המים
הכמעט-רותחים את רגלנו. רציתי להוסיף מים קרים אבל ורד מנעה
ממני, ''עוד רגע נתרגל,'' אמרה. התיישבנו תחילה ואז נשכבנו
משני צידי האמבטיה. לגמנו את המשקה הקר שהכינו לנו ובאמת היינו
בגן עדן. ואז לאט לאט התקרבנו זה לזה, התנשקנו ו... דפיקה בדלת
החרידה אותנו, ועוד לא הספקנו דבר.
''צריכים להאריך את השלב הזה'' אמרתי למדריך שלנו. הוא
חייך בהבנה: ''נכון, לא מספיקים הרבה, אבל זה רק לטובה, כי אתם
רק בתחילת הדרך.'' המשכנו לחדר אחר, שם המתינו לנו גבר נאה
בלבוש ספורטיבי, גם הוא מגולח לחלוטין, ונערה יפהפייה בגופיה
ומכנסיים קצרצרים. ''אני עובד על המיטה הזו," אמר, "מיכל עובדת
על השנייה. נצא מהחדר לדקה שתיים כדי שתחליטו מי שוכב איפה,
הסירו את החלוקים ושכבו על הבטן.'' ''אני רוצה אותו,'' אמרה
ורד והסמיקה. עשיתי פרצוף כאילו מאוכזב, ''טוב אם אין בררה אני
אקח את מיכל,'' אמרתי ונשכבתי לפי ההוראות.
קירות החדר החלו מפיקים מוסיקה שמיימית, האורות הועמו אף
יותר, הדלת נפתחה חרישית. ללא אומר, בתזמון נפלא, ניגשה מיכל
אלי ובזווית העין ראיתי את הקרח ניגש לוורד. זהו: אין מילים
בפי לתאר את הרגשת הריחוף בה הייתי - אורגזמה מתקרבת משהו
לתחושה זו - במשך ארבעים וחמש דקות, לשה אותי מיכל בשמנים
ריחניים מכף רגל ועד ראש, בסנכרון עם המוסיקה, ואז הפכה אותי
על הגב, וחזרה על התהליך. אם הייתי חתול בודאי הייתי מגרגר
בהנאה. בסנכרון מושלם פסקו שניהם בבת אחת ועזבו את החדר. שכבנו
איני יודע כמה זמן, במצב הזוי לחלוטין. לא חשבתי על דויד שנער,
לא על המסרים, לא היה קיים דבר העולם, רק אנחנו מאוחדים, כמו
שמעולם לא היינו, בריחות משכרים ומוסיקה ממכרת.
ראשון הופיע הקרח, לאחריו נכנסה מיכל, ''איך אתה מרגיש,''
שאלה. ''בגן-עדן,'' השבתי בכבדות. היא חייכה אלי בתודה. ירדנו
קומה, והגענו למרתף שמרופד היה בשטיחים צבעוניים. המארח הראשון
קיבל את פנינו, ''עכשיו נעשה הרפיה מודרכת,'' הסביר, השכיב
אותנו על הגב וביקש שנעצום עיניים וננסה לא לחשוב על דבר.
המוסיקה נשמעה שוב, וקולו הפך היפנוטי לחלוטין, בהדרכתו הרפינו
כל איבר בגוף, שקענו למצב של רפיון מוחלט, אם צריך הייתי לקום,
לא היה לי מושג איך מפעילים את השרירים. בשלב מתקדם הרגשתי
שהוא מניח על פני מגבת לחה חמה וריחנית. הרגשתי שאינני קיים
יותר כפרט רק מאוחד עם השוכבת לידי, הרבה מעבר למילים. המוסיקה
גוועה.
שקט, דממה, אין מחשבות אין קלט, מוות, או אולי מוח מנותק
ממקורותיו. הרגשתי איך הזיכרון של הצנצנת המבעבעת קורע אותי
מהשלווה, המסרים החלו מענים אותי שוב, מהר מאוד חזרתי למציאות,
בעוד שוורד המשיכה לנמנם. כשהגיע המנחה ובישר לנו שזו סופה של
התוכנית, הייתי כבר ער ומלא מרץ, ואילו ורד הייתה איטית
וחולמנית.
''תטמ תפצש תפאל'', קראתי מההדפס שבידי, שוב ושוב מנסה
להבין את ההיגיון שבדבר. המלצרית שעמדה לצידי אמרה לפתע: ''רי
תטמ''. ''בבקשה?'' שאלתי. היא הסמיקה והסבירה: ''אתה אמרת,
תטמ תפצש תפאל אז אני השבתי בצחוק, רי תטמ. ''ומה זה
אומר?'' שאלתי. ''אתה בוודאי מבין,'' אמרה בחיוך, ''זה
באתבשית, שהתמחיתי בה בילדות, כדי שהבנים לא יבינו. אתה אמרת:
אני אוהב אותך, והשבתי גם אני.'' לפתע נפל לי האסימון, נשקתי
לה על הלחי בחום, וראיתי איך ורד מחווירה.
התרגום משפת המוח לאותיות נעשה באמצעות טבלה, ולכל אות מספר
סידורי התוכנה צריכה הייתה רק לבחור את מספרה הסידורי של
האות. פרימיטיבי אבל בהחלט מניח את הדעת. בגלל טעות תיכנות
תורגמו האותיות בצורה שגויה, הכנתי טבלה לתרגום המסרים...
באותו לילה התעוררתי קצת אחרי חצות, חרש פתחתי את דלת חדר
הניסוי, חתכתי את הכבלים ואת הצינורות, כיביתי את המשאבה.
חיפשתי משהו לשבור את הצנצנת, אבל לבסוף רוקנתי אותה לאסלה,
והורדתי את המים. בבוקר הזמנתי שרות חדרים, הם ניקו והוציאו
מהחדר את כל האשפה.
הערת המחבר: כדי להבין את סוף הסיפור יש להכין טבלת תרגום לפי
הרמזים שבסיפור ולתרגם את המסרים המוסווים, בהצלחה. |