וממתי איכפת לי, הוא אמר אז ללא מחשבה. באותם ימים הוא לא היה
צריך לחשוב. שום דבר לא יכול היה לפגוע בו. הוא היה כמו חסין
כדורים, השוטר הנערץ.
היה אז שמש ואור, ותזרים בלתי פוסק של הערצה. לכל מקום הוא היה
הולך מלווה בעדת מעריצים, שצחקה מכל בדיחה שלו, שמילאה כל בקשה
שלו.
הוא כמעט אף פעם לא ידע מה השמות שלהם, הוא לא היה צריך. היה
לו מישהו שיזכיר לו.
היה רק דבר אחד שהפריע לו. דבר אחת, ליתר דיוק. ילדה. לא שהיא
היתה יפה במיוחד, או חכמה במיוחד. היא אפילו לא היתה מיוחדת.
אבל היא ידעה תמיד מה לומר, כדי לעצבן אותו. ולא היה דבר ששבר
אותה. התעללו בה, צחקו עליה נידו אותה, אבל תמיד היא ידעה מה
לומר, ולא נשברה.
היה לה אח, שהיה יותר קטן ממנה בשנתיים, שתמיד היה מסתובב אתה.
הוא אף פעם לא צחק מהבדיחות שלה, אבל גם לא מהבדיחות שלו. הוא
שתק כל הזמן. בעצם הוא היה היחיד שהוא זכר איך קוראים לו. קראו
לו רועי, והוא תמיד היה מסתובב עם מחזיק מפתחות של באטמן שהיה
נורא ישן, וכולם צחקו לו על הבובה שכבר לא היתה באופנה.
פעם רועי היה בא אליו כדי לראות עם כל הכיתה שוטרים וגנבים,
אבל פעם אחת הם לקחו לו את הבובה, ושיחקו איתה מחניים כדי שהוא
לא יתפוס, ואז הוא בכה, וכולם צחקו עליו, ואז הבאטמן הגיע
אליו. ורועי ביקש ממנו את הבאטמן, אבל הוא התעצבן פתאום ושבר
לבאטמן את היד.
רועי הסתכל עליו וברח משם. כולם צחקו, אבל הוא לא הרגיש טוב.
הוא לא היה זוכר את זה, אבל פתאום עשרים שנה אחרי, הוא הלך
ברחוב וראה קבצן. הוא התכופף כדי לתת לו כסף, ופתאום הוא ראה
אותו, את באטמן השבור, ואז הכל חזר אליו.
הוא היה המום לכמה זמן אבל אז הוא ברח משם.
מאז ועד היום, הוא משתדל לא לעבור ליד הרחוב הזה, וכל פעם שיש
באטמן בטלוויזיה, הוא מחליף ערוץ, כי הוא יודע, שהוא הסיבה לזה
שבאטמן האמיתי, הוא היום הומלס.