אני אוהב מאוד השקט,
אך לא את השתיקות.
את האתגר המאתגר,
ללא השפיטויות.
להיזכר בו בעבר,
כשיש הרבה ברירות,
לעצור לרגע את הזמן,
ואלו רק בדמיונות.

העולם כולו ישן,
ואלו רק אני ערה,
צוהלת לי ושרה,
היום, הוא שטוף זמירה.
מקפצת,
מתלהטת,
שרה את השיר.
בקפאון הם מסתכלים אך מבטם אינו חדיר.

נותר עוד זמן קצוב,
אך אינני מרגישה,
אני חייה את הטקסט,
מרגישה הכי אישה

שיערי בודר ברוח,
אנשים קמים לאט,
קולי מתחיל להתבולל,
בין מלמול לראפ מוחלט.

והקסם טרם מת,
הוא קיים!
ומהפנט...
כשמליוני אנשים בתרדמת,
מנסים להעיר את הדממה,
אך מאומה...