כמו הרבה סיפורי צבא שנזכרים בהם בחיוך בארוחות ערב כעבור
שנים, גם הסיפור שלי מתחיל בעוד שבת משעממת למדי בבסיס. שלא
תטעו, אני לא לוחם ומעולם לא הייתי. אני עוד אחד מאלפי החיילים
שמשתייכים למערך הגדול ביותר שאף אחד לא מכיר - הג'ובניקים
חסרי התפקיד. לכולנו רשומים תפקידים, לכולנו יש מפקדים,
ולמראית עין כולנו תורמים את שלנו למציאות הצבאית (כל אחד
בהתאם לפטורים, הגבלות, ואישורים מאימא שברשותו), אבל האמת היא
שיכולנו כולנו להימחק בבת אחת מעל המפה הצבאית, והעניין ספק אם
היה מורגש כלל. פרט, כמובן, לירידה מסוימת בנוכחות החיילים
בבסיס, פרט שולי שניתן בקלות לכיסוי בעזרת כמה בובות קרטון
וזוגות מדים. בתוך המערך המופלא הזה תפקידי הוא
הפקיד-של-העוזר-למשנה-מפקד-הבסיס, או בקיצור- מכין קפה, מביא
עוגיות ומצלם מסמכים כשצריך. לא שהעניין צרם לי יותר מדי, כן?
מעולם לא התלהבתי יותר מדי מכל עניין הלוחמה הזה בצבא. אני
בעצם די פחדן, אין לי בעיה להודות בזה, או לשתף בזה את כל מי
שרצה לשמוע בבקו"ם ביום הגיוס. שלטונות הצבא, כפי שנוכחתי
לדעת, לא מצטיינים ביתר אמונה כלפיי מגויסים חדשים וגם הבנה
היא לא הצד החזק ביותר שלהם. לקחו להם אמנם כמה חודשי טירונות
ואימון בחיל השריון (ציינתי שאני מפחד מנשק, אז נתנו לי טנק),
כמה מפגשים עם הקב"ן האזורי וניסיון התאבדות אחד, אבל לבסוף הם
הפנימו את העניין. וכך, אחרי שאיבת הקיבה שעברתי וכמה שבועות
אשפוז בכפייה, הורד הפרופיל הנפשי שלי לארבעים וחמש המיוחל
ונפרדתי מחיל השריון אל עבר בסיס סולידי במרכז הארץ, בדיוק חמש
דקות מהבית בסמוך לאחת הערים הגדולות.
אפשר לומר בלשון המעטה שהשירות הצבאי שלי מאז היה פחות ממסעיר.
למעט כמה ריבים טיפוסיים בין בנות הבסיס, הרכילות המזדמנת מסוג
"זה עשה את זו בש.ג." ו-"זו זרקה את זה כשהוא היה בריתוק", או
פשוט התבוננות בקציני המטה של הבסיס בניסיון להחליט אם הם
בדיחה של מישהו על חשבון הצבא או טרגדיה בלתי מכוונת, אין יותר
מדי למה לצפות. למרות זאת, ישנה אטרקציה אחת בבסיס שלי, והיא
הלילות והשבתות, כלומר השמירות. היו מעט לילות שסגרתי בבסיס
שבהם לא שתיתי כמעט עד עילפון או שכבתי עם אחת מבנות החמ"ל
המובחרות. לעיתים התמזל מזלי וקרו שני הדברים יחדיו. כל זאת
בשיתוף עם שאר צוות השמירה התורן, וכמובן תודות לקציני המטה
חדי האבחנה שאיישו את עמדת הקצין התורן באותם הלילות. אמנם עם
הגעתי לבסיס עוד הייתי תמים יחסית לכל המתרחש סביבי, וכמובן
שלא האמנתי לכל הסיפורים וההתלחשויות בחדר האוכל. ככל שהזמן
נקף (והפז"מ דפק) אמנם, נחשפתי יותר ויותר לתופעות היותר
מעניינות של הבסיס ומהר מאוד תפסתי את המושכות והיוזמה בכל
הקשור לארגון הלילות השמחים במקום, מסיבה אחת פשוטה. כי אני
יכול. שום אמת פורצת דרך. פשוט כמה חיילים וחיילות חרמנים
שסגורים ביחד לילה, בלא השגחה צמודה (או השגחה בכלל), נהלים
לעקוב אחריהם  או מחויבות כלשהי למטרה הצבאית. בנוגע לאחרונה
עוד הצטברו אצלי עם הזמן סיפורים מחברים קרביים על נהגים
מסוממים, ריבים טיפשיים שהסתיימו בירי חייל על חייל, אונסים
בבסיסים או סתם ביזה שגרתית במהלך פעילות, כך שהרגשתי שבסולם
החומרה הצה"לי, אני ממוקם די נמוך ממילא. עזר לנקות את המצפון,
בימים שבהם הוא החליט להרים את ראשו ולנקוף.
בחזרה לסיפורנו. השבת המיוחדת החלה כרגיל, בעוד יום חמישי חם
ולח באמצע הקיץ. ככל שהשעון התקרב לשעה חמש הלך הבסיס והתרוקן
מתושביו היומיים, עד שבסופו של דבר, לקראת הלילה נשארנו הצוות
המובחר שיבלה את השבת יחד. צוות זה כלל שני קצינים וקצינה, שתי
פקידות, אפסנאי, נשק, אותי, וכמובן את צוות הסמבצ"יות הנפלא,
מתוכו כבר שכבתי עם שלוש בלילות עבר, מתוכן עם שתיים באותו
הלילה. אחד עשר החיילים והקצינים הללו, ואנוכי כמובן, התארגנו
להם על הציוד ועל מגורי המשמר, ויצאו להם לדרך אל עבר יום
ראשון המיוחל. אני הייתי רשום לשמירה של ארבע לפנות בוקר למשך
ארבע שעות, באחת מעמדות התצפית של הבסיס, הממוקמת על הגדר
החיצונית ומשקיפה אל עבר העיר הסמוכה. השעה הייתה רק שבע בערב,
כך שהיה לי מספיק זמן לעסוק בדברים החשובים באמת.

בזמן שעבר עד לשמירה הספקתי לראות שני סרטים במועדון, לאכול
ארוחת ערב, לשתות במשך שעתיים תמימות ולשכב עם הסמב"צית היחידה
שעוד לא שכבתי איתה, באחת ממשרדי החמ"ל עצמו, חשוב לציין (הישג
לא מבוטל לכשעצמו). אחרי כול אלו התפניתי לתנומת שכרות קלה של
לפני השמירה, ממנה בקושי קמתי, עד שלבסוף עליתי בכמעט חצי שעה
איחור, עם כדור הרס קטן שמנסה למוטט את קירות הראש שלי מבפנים,
ופרצוף מתנצל מרוח ברישול על הפנים. לאחר החילוף השומר השני
ירד תוך רטינות חוזרות ונשנות ותקיעת מבטים חודרים בגבי המסובב
(שיכולתי כמעט להרגיש), ואני התפניתי לשלוף את נגן האמ.פי 3
שלי מתוף האפוד, לשים אזנייה אחת על מנת לשים לב לתנועות
חשודות עם האוזן השנייה, ולהיכנס לתוך העולם המופלא של מוזיקת
צ'ילאאוט. השילוב הזה של שכרות ומוזיקה מרגיעה הוכיח את עצמו
כחזק ביותר, מכיוון שכעבור זמן לא ארוך נשמט ראשי לאחור ופצחתי
בתנומה שלא הופרעה אלא ע"י הקול הלא-צפוי של יריות. יריות?!
קפצתי מהכיסא רק כדי לפגוש את שפת החלון של העמדה עם הראש.
בעודי משפשף את הפגיעה שמתי לב לשני דברים שגרמו לליבי מאוד
מילולית לשקוע לתחתונים - בגדר הבסיס שמולי היה פעור חור די
גדול, ומאחוריו חנה ג'יפ עירוני גדול ושחור, פנסים מכובים
ומנוע עובד. בעוד אני מנסה לשווא לנער את השכרות החוצה מראשי
ולהבין מי נגד מי כאן ומי לעזאזל יורה באמצע הבסיס פרצה מערכת
הכריזה של הבסיס אל תוך מחשבותיי. "אמת! אמת! אמת! חדירה
לבסיס! כיתת כוננות להגיע למבצ..." זה היה קולה של ליטל,
סמב"צית מספר שתיים ברשימת ההשכבות שלי והמוכשרת מכולן, שנקטע
באכזריות על ידי צליל ירייה (ומה שאח"כ התברר ככדור מדויק בין
העיניים הירוקות שלה). פה כבר הצלחתי להוציא את כל השכרות
החוצה מהראש, לטובת פאניקה מוחלטת. התחלתי להסתובב סביב עצמי
בקדחתנות בתוך העמדה בחיפוש אחר הנשק, שבו נזכרתי פתאום, רק
כדי לגלות שהוא כבר לא שם. בנקודה הזו עצרתי לחישוב מהיר: נשק
- אין, מחבלים - יש, יריות - יש, צווחות של אחת הפקידות שהגיע
תורה לפגוש את המוות - יש, שכרות - יש, פאניקה - יש. המסקנה לא
איחרה לבוא - אני גמור!
עם המסקנה הטרייה הזו ביד, והידיעה שאני חייב לעוף מפה כי אני
על אמצע נתיב הבריחה של המחבלים, יצאתי מהעמדה, נשכבתי על
הרצפה, והתחלתי לזחול במרץ כשעיני עצומות חזק חזק ואני ממלמל
הבטחה חרישית ליושב במרומים על חזרה בתשובה אם אני יוצא מכאן
בחיים. זחלתי וזחלתי למשך מה שנראה כמו נצח, תוך שאני קופץ
בבהלה עם כל צליל ירייה שמפלח את הלילה, עד שפגעתי בראשי
(באותה הנקודה הכואבת בדיוק) בחתיכת מתכת קשה, שהתבררה להיות
דלתו של אחד המחסנים הצמודים לעמדה. זחלתי חמישה מטרים בקושי.
אני באמת אבוד. התיישבתי עם גבי לדלת, עצמתי את עיני וביקשתי
לעצמי מוות מהיר וחסר כאבים וכנראה שמישהו שמע אותי, כי פתחתי
את עיניי לתוך קנה שחור שהיה נעוץ ביניהן, שהסתיים לו בפרצוף
שנראה לי דווקא מאוד ישראלי, מה שבלבל אותי עוד יותר. זהו,
נגמר. עצמתי את העיניים שוב וחישבתי לאיזה רדיוס יתפזר המוח
שלי כשמערכת הכריזה הפריעה בפעם השנייה באותו הלילה למחשבותיי,
רק שהפעם זה היה לגמרי שונה. "אמת! ארגמן טיפשי! אמת! ארגמן
טיפשי!" הפעם זו לא הייתה אף אחת מהסמב"ציות, אפילו לא אף אחד
אחר שהיה בבסיס באותו הלילה. זה היה קול נשי אוטומטי, שקצת
הזכיר לי את השעון הדובר באותה השנייה. מהרגע שהכריזה סיימה את
שלה נפתחה הדלת שעליה מוחי עמד להתפזר, כך שנפלתי על גבי
מההפתעה, רק כדי להיות מופתע עוד יותר.

מעלי עמד חייל, מצויד מכף רגל ועד ראש ונראה כמו מינימום לוחם
שייטת, עם נשק שלוף ומוכן שירה כדור מדויק ביו עיניו של זה
שעמד לירות אחת בין עיניי. עוד לפני שגופתו של זה הספיקה לפגוע
באדמה קפץ החייל מעלי אל תוך הבסיס ואחריו קפצו עוד ועוד
חיילים שנראו זהים כמעט לחלוטין. החלו להישמע עוד יריות בעוד
הצבא המסתורי החדש הזה החל לנהל קרב יריות משלו נגד המחבלים
שהיו בבסיס. בתוך כל שאון היריות החדש הזה שמעתי צעקה לידי
"הוא פצוע! אתה! קדימה! אחד-על-אחד לנקודת איסוף!" תוך שניות
הונפתי באוויר ע"י אחד הלוחמים שהתחיל לרוץ כאילו הוא מחזיק דף
נייר ולא פקיד רופס במשקל לא מבוטל של שבעים וקצת קילוגרמים.
תוך מה שנראה כשניות הונפתי חזרה על הרצפה במה שגיליתי להיות
הש.ג., כשלצידי פרושות הגופות של שני קצינים, שתי פקידות,
אפסנאי, נשק וארבע סמב"ציות. הקצינה הנותרת, שתפקדה כתורנית
ללילה, הגיעה בכוחות עצמה כנראה וישבה בצד, עם מה שנראה כפצע
ירי בכתף שמאל. תוך דקות הונפו לצידנו גם גופותיהם של חמישה
גברים בלבוש שחור, חזה ופנים מנוקבים מכדורים עד שכמעט לא ניתן
היה לזהותם. היריות נפסקו בינתיים, ועם הוספתה של עוד גופת
מחבל התאספו לוחמי הפלא האלו לידינו. עכשיו ניתן היה לראות
שהיו שם כעשרים חבר'ה, כל אחד מהם נראה כמו מתאבק מקצועי וסוחב
ציוד שיכול להספיק לטיול של שנה וחצי בדרום אמריקה. הם הסתודדו
ביניהם, ספרו את עצמם, טענו נשקים שוב ופתחו בריצה בכיוון אותו
המחסן שממנו באו. למראה זאת קמתי גם אני ורצתי אחריהם (מיותר
לומר שבקצב איטי משמעותית יחסית), הייתי חייב לראות מה צופן
המחסן המופלא הזה. הגעתי בדיוק כדי לראות את הדלת נטרקת. פתחתי
אותה בסערה רק כדי לעמוד מול מחסן מאובק, אבל ריק לחלוטין.
כלום. אפילו לא טביעת רגל. כאילו מאחורי המדפים המאובקים האלו
מתחבא צבא מתנפח ומסתורי שנפרש ומתקפל לפי פקודה למקרי חירום
מעין אלו. יצאתי מהמחסן מלא מחשבות על מה שאירע כשמערכת הכריזה
(שבאמת  החלה לעלות לי על העצבים באותו הלילה) פרצה בשלישית
למחשבותיי עם עוד מסר אוטומטי באותו קול של השעון הדובר "סוף
אירוע! ורוד מלוכסן! סוף אירוע!" מה? ארגמן טיפשי? ורוד
מלוכסן? מה לעזאזל? חזרתי לש.ג. עם ראש מלא שאלות וריק
מתשובות. מפקד הבסיס והחפ"ק שלו הגיעו בינתיים והחלו לתחקר את
האירוע ביחד עם השוטרים, שגם נהרו בינתיים לבסיס. שום מחבלים.
חוליית פושעים מארגון מוכר למשטרה תכננה על הנשקים בנשקיית
הבסיס כבר הרבה זמן, זה היה רק עניין של זמן עד שהם יחדרו,
ציינו השוטרים. מהירייה הראשונה שהעירה אותי עד לאחרון לוחמי
הפלא שנכנסו למחסן עברו בסה"כ עשר דקות. לא ייאמן כמה המוח
מסוגל למתוח זמן כשהוא רוצה, כי אני הייתי בטוח שעברו עליי
שנתיים. שום מילה על החיילים המסתוריים שהיו פה. להיפך, מפקד
הבסיס שיבח את הצוות (המת) התורן והציע הענקת צל"שים שלאחר
המוות, לאור הלחימה הנועזת שהפגינו כדי למגר את האויב. כל כך
נועזת עד שאף אחד מהם לא נשאר בחיים. אני לכשעצמי עמדתי בפני
תסבוכת רצינית קצת יותר. הקצינה שנותרה בחיים כנראה שמה לב
למצוקתי, שכן היא החלה להמטיר עלי צעקות על חוסר האחריות הנפשע
שלי, על זה שהיא תדאג להכניס אותי לכלא להרבה הרבה זמן, ובכלל
על זה שבכלליות כולם מתים כאן בגללי. שום מילה על לוחמי הפלא.
הם לא היו פה מבחינתה, רק הפקיד חסר האחריות שגרם למותו של כל
צוות השמירות התורן. שמתי את הידיים על האוזניים, עצמתי את
העיניים וניסיתי להתעלם מהצעקות שלה ולחשוב, לשם שינוי. חשבתי
וחשבתי וחשבתי עד שמרוב מחשבות הכול סביבי נעשה שקט. פקחתי את
העיניים.
מצאתי את עצמי שוב בעמדה, יושב באותה תנוחה שבה אני זוכר
שנרדמתי, האזנייה עדיין באוזן. הגדר מול העמדה שלמה לחלוטין
ואין שום רכב באופק. אין צלילי יריות ואין כריזה ולא חיילי-על
שמסתערים על מחבלים. מה שיש זו קצינה תורנית עם מבט עצבני שלא
מחמיא לה, שמחזיקה נשק, כנראה שלי, וצועקת עלי ערבוביה של
סיסמאות שחוקות בסגנון "מה היה קורה אם מישהו היה חודר לבסיס?!
מה זה החוסר אחריות הזה?!" וגם טורחת לציין שיש לי משפט אצל
מפקד הבסיס במוצאי שבת. מצפה לי ריתוק ארוך, היא אומרת. שאר
השבת עברה ללא אירועים מיוחדים. מיותר לציין שלא העזתי לשתות,
ועל סקס ברור שלא היה על מה לדבר. במוצאי שבת מפקד הבסיס הגיע.
הוא כבר עודכן בשישי בבוקר על מה שקרה, על הפשע הנורא שלי,
והודיע לי להיכנס אליו למשפט.
כל משך המשפט עמדתי אדיש לחלוטין לתוכחות שניסה מפקד הבסיס
להחדיר בי, תמונות של חיילי על מתרוצצות בראשי. בעוד אני תוהה
על מידת השפיות שלי, והאם עלי להפסיק עם האלכוהול בשמירות, נחו
עיניי על ארון המסמכים של המפקד, שהיה פתוח. בעוד הוא מקריא לי
את עונשי, עיניי נפערו לפתע בפחד תהומי. מפקד הבסיס זקף זאת
בוודאי לחומרת העונש שהוטל עלי ולפחד הכללי שלי ממנו וממרותו
הנוראי, ונראה מרוצה מעצמו על הטיפול המשמעתי הראוי. לא רציתי
להעמידו על טעותו, שכן הסיבה האמיתית לתגובתי המוגזמת באותו
הרגע הייתה שני תיקי פקודה אדומים שנחו אחד על יד השני על המדף
התחתון של הארון. שניהם מסומנים בקצה העליון "סודי ביותר". על
כל אחד כיתוב שחור שלא ניתן לטעות במוזרותו. "ארגמן טיפשי"
באחד. "ורוד מלוכסן" בשני.