אני וחבר ישבנו והתווכחנו, האם אני מסריח יותר כמו ביסלי גריל
או ביסלי בצל. למעשה הוא עמד, אבל הוא כזה גמד חסר סיבה לחיות,
שנראה היה כאילו הוא יושב.
אני לא התקלחתי כבר שבוע, מין מרד כזה נגד הכלב שלי.
"כבר ארבע שעות אני נמצא בפסודו עבודה של חבר שלי, אני נטחן
בצבא ועדיין מריח יותר טוב משקית הביסלי בצל הענקית הזאת"
חבר שלי הסתכל עלי במבט רעב.
הקרציה בא לישון אצלי, לאכול את תכולת המקרר ולגמור לי את
סוכריות הפז.
הייתי ב"עבודה" שלי (הידועה בחוג חברי כ-האני לא מאמין שמשלמים
לו על זה ואני בצבא) כשקיבלתי ממנו טלפון "אני בא אליך לישון
ולאכול לך את המקרר ולאכול לך את הפז דיספסר" תיקנתי אותו
ואמרתי שהוא בא לאכול את תכולת המקרר ואת סוכריות הפז, הוא
השתכנע, אבל איכשהו לא היתה לי שום תחושת ניצחון.

עבר שבוע ומשהו, הגמד והשמן שוב נפגשים לעת ערביים, המקרר רועד
מנוכחותו הגרגרנית של הגמד, השמן רועד מההכרה בנזק הפיננסי
שהגמד הולך לגרום לו.
היפ הופ משובח התנגן ברקע, לא החרא הזה של אמ טי וי, איזה בן
זונה חתרני שדופק אותה בפואטיקה של שירה יפה עם העוצמה של כושי
שממש כועס שלקחת לו את הקראק.
כל העסק היה רק הדגמה, השמן ידע שהנזק הפיננסי לא ייגמר באוכל.
הוא יצטרך לממן לו טובות הנאה שונות ומשונות, עד שהוא יהיה
מרוצה. אתם מבינים, הגמד חבר ילדות, חבר ילדות זה כמו סרטן.
תעשה כימוטראפיה, תהיה קרח, מסכן, ירוק ורזה, והם יעזבו אותך,
אבל ברגע שתחזור לעצמך, קיים הסיכוי שהם יחזרו.
אני אקח אותו לדינמו חשבתי, מסיבת היפ הופ ב-20 שקלים לא יכולה
להיות כל כך גרועה, לכיס, זאת אומרת.

אני עומד בפני עוד מפח נפש, לדינמו פנינו, הסיפור עוד יומשך