דיברתי עלייך אתמול, נזכרתי בך בחלום.

ניצבת את,בדמותך,מולי,
במבט של אהבה ותשוקה,
תפסתי את ידך בחלומי, ליטפתי שערך בתשוקתי,
הבטתי בעינייך כשאת מולי,
ואת בכוחך, משכת אותי לתוכך.

ועכשיו השמים נפתחים, הופכים עצמם כחולים-סגולים,
קרן שמש מטיילת על חלוני, עננים לבנים ממלאים כסותי,
מלאכים פרושי כנפיים, בלבן, הכל צחור, טהור כל-כך.

ואת פוסעת למולי, זוהרת ונוצצת מכוכבים.

והגלים במים,
סוערים,
וסופות של חול,
מחווירות פנים.

הזוהר שנצץ, נמוג.
הלך לו.

ולא יחזור עוד, כך הוא אמר.

ופתאום הכל שחור, אפל כל-כך, מלאכי מכאוב ומלאכי השכול,
נפרשים למולי, במלוא כוחם, לוקחים ממני את נשמתי.

העננים בשמים הופכים שחורים,
וגשם זלעפות ניתך לפנים.

סוס פורש כנפיים, מעל מיטתי,
הם-לא יודעים מה קרה לי!
אני איבדתי את האור,
את האור ששוכן בתוך ליבי.

ואת חיכית לי בתוך האפילה,
בתוך החשיכה-עטפת אותי,
והערפל החל להתפזר, כי את האור שבתוך הצל.