נגעלת מעצמי. שוב פעם נכנסת למעגל של גועל, סלידה, כאב, בחילה
והכל, הכל שוב. חשבתי שהשלב הזה נגמר, שהתבגרתי. שלמדתי להפריד
בין רגשות ומגע, שאני בשלב שבו אני שלמה עם כל מה שאני עושה
וזין על שאר העולם. חשבתי, באמת שחשבתי, אבל כנראה שלא.

אתמול הייתה ליותם מסיבת גיוס. הגעתי בסביבות רבע לשמונה,
איחור של רבע שעה, איחור שמסתבר לא היה מספיק. אני וסיגל היינו
הבנות הראשונות ואייל ועודד היו מאוד מופתעים לראות אותנו,
אמרו שציפו שאנשים יבואו ב- 8, 8 וחצי, מה באמת קרה. בגלל
שהגענו מוקדם התחלנו לשתות מוקדם. כבר באיזה 8 וחצי הייתי אחרי
הבירה הראשונה שלי.  (אני אוהבת לשתות, כולם יודעים את זה, אני
יודעת את זה. אני אוהבת את הטעם, את מצב הרגיעה שהגוף שלי נכנס
אליו. לרוב אני לא שותה בשביל להשתכר, זו בכלל לא המטרה, זה
פשוט, פשוט... לא יודעת להסביר את זה, לא משנה). בקיצור אמרתי
לסיגל שאסור לי לשתות הרבה, והיא אמרה סבבה, ואני אמרתי סבבה
ותוך בערך שעה שתינו היינו מסובבות, והפלנו כיסאות בדרך
לשירותים.

במסיבה אמרתי לאייל שאני רוצה אותו כבר סביבות השנתיים. הוא
הסתכל עליי בפרצוף חצי מבויש, חצי שמח וחצי מפוחד (כמה חצאים
כבר יש!?). הוא אמר שהוא מת עליי, אבל שאין מצב. שאלתי עם הוא
ידע והוא אמר שלא... איך לעזאזל הוא לא ידע?? מה הוא אידיוט,
עיוור? סתם ניסיתי להיות איתו כל רגע שיכולתי? סתם יותר קפצתי
על כל הזדמנות שיכולתי לעזור, להראות לו שאני יעילה ושאיכפת
לי, שיש בי יתרונות?? אנ'לא מבינה את זה, fuck, איך הוא לא שם
לב. בשלב הזה אני הייתי כבר שפוכה ולדעתי הוא ידע את זה (נראה
לי שאמרתי והבהרתי את זה כמה פעמים בשיחה הקצרה... או אולי
ארוכה... שלנו). אמרתי שידעתי שאין מצב, שפשוט הייתי צריכה
להוציא, לשחרר. אמרתי שאני אוהבת אותו כבן אדם ושאני שמחה
שעכשיו הכל בחוץ, ושממש אין לו מה להרגיש רע ושהכל בסדר, ושהכל
כרגיל וש... דיברתי  ודיברתי  ודיברתי ואני לא באמת יודעת מה
אמרתי. הייתי שמחה אבל כאב לי נורא, הייתי משוחררת אבל הרגשתי
מזה כבדה.

עוד לפני שדיברתי עם אייל הילל התחיל לדבר איתי. מה הקשר, אל
תשאלו אותי. חוץ מהעובדה שכמעט כל הבנות בשכבה, כולל אני,
חושבות שהוא חמוד להפליא, וכמעט כל אחת מאיתנו הייתה מסכימה
לעשות אותו פעם ועוד פעם ועוד פעם רק בגלל זה אין בינינו שום
קשר. הילל ואני פלירטטנו, וסיגל עזרה. דחפה אותנו לשירותים,
גרמה לנו להיות לבד.. הוא הבהיר טוב מאוד שהוא שיכור, ואני כבר
הייתי אחרי איזה 2 שוטים ו 2 ליטר בירה. התנשקנו קצת, אבל ממש
בקטנה וירדנו לחצר אל כולם. דיברתי עם אייל, הלכתי לדבר עם
סיגל, להגיד לה והילל פשוט היה שם. הוא התייחס אליי, היה נחמד,
חרמן ואכפתי שכזה. ידעתי שהוא ניסה להשיג משהו, באמת שהבנתי
והפנמתי שהוא שאף למשהו מאוד ספציפי, אבל אהבתי את איך להוא
התנהג, מה שהוא אמר, למרות הכל...
מתישהו הגענו לאוטו שלו שבו נסענו למעיין באזור. הגענו והחננו
ת'אוטו (אף פעם לא הבנתי את זה... לא אומרים החננו? זה לא
שהרמתי לו ת'אמברקס או משהו, אני פשוט ישבתי לידו ו... שתיתי,
או דיברתי או...). קיצר, איכשהו הגענו למושב האחורי ושכבנו.
כן, כן, זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי באוטו. יש לו אוטו די
קטן, אדום, אבל לא נורא, זאת לא הפואנטה. שכבנו, התחרמנו,
דיברנו בקטנה ועוד כל מיני דברים שאני לא בדיוק זוכרת. הדבר
הבא שאני זוכרת זה שהיה אוטו לידינו, הוא אמר לי, ניסה לגרום
לי לסגור את הדלת ולי פשוט לא היה איכפת. אחרי זה אני זוכרת
שהוא גמר דיברנו קצת אל לאן ניסע, דיברתי עם סיגל שאמרה שהיא
לקחה לי את התיק והוא הסיע אותי הביתה.

אני רציתי אותו כל כך באותו הרגע, אני יודעת שרציתי אותו.
רציתי שהוא יגע בי, יאהב אותי (גם אם זו רק הרגשה, אשליה שלי).
רציתי לדעת שאני הדבר היחידי שמעניין אותו באותו הרגע שהכוח
אצלי. הרגשתי את כל זה, נהניתי מזה, אבל עכשיו, עכשיו אני מלאה
גועל.
אני לא יודעת מה הוא אמר, מה חושבים עליי. אני לא יודעת עם
יותם נפגע מזה שנעלמתי בכלל בלי להגיד שלום ואני בכלל לא יודעת
עם הוא, אייל או האנשים שם, אנשים שאין לי שום קשר אליהם,
יודעים. אני לא יודעת ולא יודעת ולא יודעת וזה מחרפן אותי. אי
הוודאות משתלטת עליי, אני משחזרת הכל שוב ושוב ושוב ולא מצליחה
להפסיק. נכנסת לסרטים של מה היה ואיך היה ומה הוא יכול להגיד,
ואם מישהו יודע, ומישהו ראה ו... אני משתגעת, מאבדת את הראש.
מרגישה שאני עומדת במקום אבל הראש שלי עושה סיבובים סביב עצמו,
לא יכול לנוח, לא יכול להניח לדברים. הכל נעשה, שום דבר לא
יכול להשתנות אז למה, למה אני מייסרת את עצמי, לה אני לא
מצליחה להפסיק??

אני כל כך עייפה. עייפה מלהרגיש, לחשוב, לחוות, להיגעל, אין בי
עוד כוחות. אני פשוט רוצה שהכל יפסק, ד-י-!
קיבלתי את הסיפוק שלי, את הרגע המיוחל, ושוב אני מצטערת,
מתחרטת ולא לומדת.
הכל היה כבר, זה אותה סיטואציה פשוט במקום ועם מישהו אחר ככה
שזה לא מחדש כלום אז למה זה לא עובר? למה אני ממשיכה לעשות את
זה? אז מה עם חושבים שאני שרמוטה, אז מה עם יוצא לי שם רע. אני
לא אראה את האנשים האלה יותר, וגם עם כן אז בקושי... והוא בטח
לא יגיד ו... על מי אני עובדת, ברור שאיכפת לי ושאני מיוסרת
ושכואב לי ושאני רוצה לקבור את עצמי איפשהו ולא לצאת ככה שהכל
ישכח... אני רוצה שהכאב יעלם שאני יקבל את מה שהיה וימשיך
הלאה. פוגעים במי שיש לו פוטנציאל להיפגע ככה שאם אני אשכח,
אניח לזה אז אולי, אולי זה פשוט יעבור?

עכשיו אני מסתכלת אחורה, רואה איך הכל היה, מסתכלת על הפרטים,
על הרגעים שפספסתי. עכשיו, בדיעבד, כשאני פיקחת, אני מבינה
שאני עושה את הכל, מחפשת הנאה רגעית בכוונה להגיע לכאב
וייסורים. אני רואה שאני בעצם לא עושה את הדברים מרצון להרגיש
אהובה, מרצון להרגיש קרבה, אלא מתוך הרס עצמי שבא להוכיח לי
שאני לא שווה, שאני דוחה. הרס עצמי שיודע מה יהיו התוצאות,
יודע מה יקרה לי אחר כך, ופועל במטרה להשיג את אותן תוצאות
איומות. הרס עצמי שמשתלט, מסמן ובונה לעצמו טריטוריה בי כדי
שאני אהיה שופטה לו, לא יוכל להיפטר ממנו.

עכשיו, כשאני יודעת את כל מה שאני יודעת אני אובדת עצות. אני
מנסה להערים על עצמי, להתחמק מהכל, אבל אני לא מצליחה, הכאב,
ההרס עמוקים מידי.
אני מנסה להתגבר, לעבור הלאה, להתעלם מכל התחושות, מהשנאה
המחלחלת. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה, הכל בתקווה שאני
יצליח להשתלט על ההרס, לרסן אותו, לעקור אותו ממני. הכל בתקווה
שבפעם הבאה אני אוכל להגן על עצמי, מעצמי.