יש כמה מילים והגדרות שפשוט לא קיימות בשבילך.
שמעת פעם על עצב? או על כאב? ומה בקשר לאכזבה?
אתה אומר שאתה יודע איך זה להרגיש ככה אבל.. פשוט לא הרבה.
אתה אומר שאנחנו פשוט שונים, שדברים שמעציבים אותי נורא
ומשתקים אותי, לא משפיעים עליך באותה צורה.
איך אתה יכול להסתובב עם עצמך אחרי שאתה עושה לי כזה דבר? איך
אתה יכול אח"כ לחזור אל החברים שלך ולחייך ולצחוק ולא להרגיש
רע רע רע
על איך שהכאבת לי? על איך שעזבת אותי והלכת ממני והשארת אותי
ככה לשבת שם ולבכות,כמו איזה...
חזרתי אח"כ אל אורי ועידו. אורי היה עסוק בלדבר עם חבר שלו
שקוראים לו כמו לך ועידו עמד בצד, פעם אחרונה שעידו חיבק אותי
הייתה בכיתה ט'. היום הוא חיבק אותי ונישק אותי כמו שאתה  לא
יכלת.
לפחות ככה אתה אומר לי " אני רוצה אבל לא יכול, לא יכול לעשות
לך או לי את זה"  " אני יודע שזה טעות".
כן מותק, זו טעות. הטעות הכי גדולה שעשית אי פעם בחיים שלך.
כי משהו כמוני אתה לא תמצא ולא יהיה לך אפ פעם לא משנה  אם
תהיה עם מישהי ועוד אחת ועוד אחת, ולא משנה כמה תצחק עם כולם
ותעשן ותשתה ותאהב. זה תמיד ישב לך שם, בצד, בלמעלה של הראש
איך שנתת לדבר הכי טוב שקרה ויקרה לך בחיים, ללכת.
אפשר להגיד שאפילו  הלכת ממנו. אתה כ"כ תתחרט.
אורי אמר לי שאתה סתם חרא ושאם אתה יכול לפגוע בי ככה אתה לא
שווה שאני אבכה בגללך. עידו חיבק אותי ונתן לי משרוקית מגרמניה
וכל הזמן אמר שאני רזה ושמה שקרה לי היום זו חוויה, אמנם עצובה
אבל חוויה. שניהם אמרו שבחיים הם לא היו נותנים לי ללכת.
בצדק.
עידו אמר שהוא יתקשר ושנדבר ושהוא אוהב אותי. חזרתי הביתה
ובכיתי כל הדרך,הדרך הייתה מלאה בילדים עם חולצות כחולות. אתה
לא היית.
בכיכר ישבתי וראיתי אותך עם עמית צוחק לך, בכיתי כאילו אמא שלי
מתה ומלא אנשים באו לשאול מה שלומי. הם לא היו עוזבים אותי
ככה.
התקשרתי לאורי השני כשבאתי הביתה כי חשבתי שאמא איתו, הוא ביקש
לבוא וכשלא הסכמתי הוא השביע שאני אתקשר מחר וגם נשבע שהוא לא
היה עוזב אותי בחיים. הוא גם הציע שאני אבוא אליו אבל בגללך
מותק, אני שוב, לא מסוגלת לזוז.
הכי מעציב אותי שרע, לא יהיה לך. אתה לא תכאב ותסבול  ותבכה
כמוני.
אתה לא אוהב אותי כמו שאתה אומר אחרת לא היית הולך ממני היום.
יש לך סדר עדיפויות קצת מוזר. זה התחיל ב11 במאי. זוכר איך
הלכת בשביל לא לפספס את האוטבוס? באמת היה כ"כ קל לעזוב אותי
שם אחרי מה שקרה? וגם היום. גם היום עזבת אותי על הספסל בשביל
להספיק לאוטובוס. אולי בפורים אני אתחפש לאוטובוס ותרדופ אחריי
שוב.
אתה חרא. אתה אפס. אני כ"כ שונאת אותך.  אני באמת מתחילה לחשוב
שאין לך לב. אולי ההיא צדקה כשהיא אמרה שאתה לא מסוגל לאהוב...

אתה אפילו לא מודע לטעות שעשית היום. אני בספק אם אי פעם תתן
לעצמך להבין את מה שקרה לך היום. הרי ברור לי שבגיל 30 תהיה לך
מן הארה כזו שתזכיר לך שאת האהבה היחידה שלך, זרקת בגיל 17.
ואז תחפש אותי קצת. הלוואי ואני אהב אותך אז. הלוואי והייתי
בטוחה בזה שיותר טוב לי איתך. שנינו יודעים שמגיע לי יותר טוב
ממך.
כ"כ מפחיד לחשוב שעוד שבוע אני כבר לא אוהב אותך.
יש לך חודשיים מותק, חדשיים לעבוד על עצמך. עד אז, אני רק
מקווה שיהיה לך רע.

( ועכשיו, כבר לא איכפת לי אם זה אישי מדי או לא פייר שאני שמה
את החיים שלי באינטרנט. לא איכפת לי להיות כמו אורית. הרי
בשבילך אנחנו אותו דבר לא?)