מכותרת אבק חטאיה,
טומנת פניה בין עלי הסידור
(כי איכה תחזה אלוה
מבשרה העכור
וכיצד יגיד פה כבד הבלים
תהילת השם פה לאילם?)
עיניה עצומות
והסתמיות גם את עיני רוחה סתמה
ראשה כפוף כאגמון ואזניה ערלות לאמרי פיה
שופכת שיח-לא-שיח, מלל צללים ולא-כלום
אל חושך חדרה.
רק מילים בודדות מכות על לבה
להזכיר חטאיה, זדונותיה ומרדיה
וכמו מקיצה משינת עפר
אוחזת קצות תפילה קלות מני-ארג
לקשור מילותיה הדלות לעולה
בטרם תאבדנה, מתפגלות, בחשיכה.
בחוץ מדברים מתוך שינה
פעמוני הרוח במרפסת
ואנחות המכוניות החולפות,
נושאות אנשים הרחק מביתם
שזורות באנחת העצב
(או שמא הרווחה)
של ירושלים בתיקון חצות
והרוח מתקלסת באורנים.