היום, זה היום הכי רע שהיה לו בחיים. גם אתמול. נתן כועס,
מסתגר לו בחדרו.
הוא רצה לקום מוקדם, זאת אומרת בזמן, אבל לא יצא לו. 'על
הבוקר' כבר ראה שיאחר לבית ספר, איפה ההיגיון לקום ולמהר להגיע
למקום שאתה לא רוצה להיות בו?
אבל, אלה הכללים ונתן עוד לא מספיק חשוב וידוע שישנה אותם.
לאחר, בסדר זה קורה לכולם, לנתן קצת יותר, אבל, דווקא היום?
וליפול ישר לשיעור של מיסיס קרוקודילינשטיין? נתן ניכנס לשיעור
עם מבט של "מה שיהיה יהיה", אבל, הוא לא הבין מה קורה. הגב'
מיסיס משהו, נבחה עליו בשפה שלה והוא ואנגלית הרי לא הולכים
ביחד. אם מן הטבע היה שהוא ידע אנגלית, הוא בטח כבר היה נולד
שם.
גם מי שלא מבין אנגלית, ודאי לא יכל לטעות בשפת הגוף של
הקרוקודילינשטיין - החוצה!!!
מה החוצה? הרגע באתי משם, בשביל להיות איתך גברת מיסיס הנכבדת,
חשב לו נתן. למה מי שבא מבחוץ חייב לחזור לשם?  מי שמאחר ומי
שלא יודע אנגלית, אין לו זכות לדבר. ואם אין לו זכות לדבר ואם
אין לו זכות להיות שם, למה זו חובתו? - לך תבין.
אבל קודם כל, לך!

בחוץ, במסדרון, הסתובבו עוד כמה 'נתנים', במבט של: לא משנה
מאיזה כיתה אני,  עכשיו אני בשלב מעבר,
נתן ראה ניצוץ של שמחה בעיני המגורשים האחרים, כאילו שחשוב
להם להיות רוב או לפחות  חלק מקבוצה שיש משהו שיגבש אותה. הוא,
כוותיק ומנוסה ידע בדיוק לאן מתנקזים כל המשולחים האלה...
כששומעים צעדים מבוגרים,  כל אותם המהלכים בחוסר מעש, עם חיוך
קצת דבילי, נעשים פתאום מבוהלים וכמו ממלאים פקודה מהמורה של
המסדרונות (אין דבר כזה באמת) הם טסים לשירותים.
הו, השירותים הגואלים אותנו מכל מנהל ויועצת חינוכית. הו,
השירותים המסריחים והמטונפים. הו ה... - נתן הקיא את ארוחת
הערב מאתמול .
למזלו הרע - לא הצליח לכוון לתוך האסלה וריצפת השירותים הפכה
לבעיה חדשה.
נתן, שירותים, בעיה, צירוף שמתרחש הרבה פעמים, אבל היום, זה
היום הכי רע שהיה לו בחיים. בעצם לא כל כך כי פניהם של
'המשוטטים' שבילו בשירותים הביעו, בנוסף לסלידה, גם דאגה
למסכן. יותר מסכן אפילו מהם.    
רק זה עוד חסר לו שיתעסקו עם הפאשלה שלו.
כשהגיעה כרמלית 'המנקה', נתן היה חייב להימלט משם, אחרת, אותו
רגע מביך שלו, יהפוך לוידוי אינסופי מתיש, על גורלה המר של
כרמלית. מה כל כך רע לה? להיות תלמיד זה יותר טוב?

לצאת מפה מיד!, החלטה קלה ובצוע קשה. דרך השער אי אפשר. שם
יושב לו איגור השומר, משעמם את עצמו עד שרק תקרית של ממש תשבח
את יומו העצל ותספק לו תפקיד בסדרה ; בלש, שוטר, משתף פעולה,
'מלך השערים'.
בית הספר בו למד נתן היה מוסד סגור. כמו כל מוסדות החינוך.
גדור בסורגי ברזל כדי שהעוברים והשבים יוכלו לראות את הכלואים
בכלוב הענק ולשמוח שזה מאחוריהם ומהצד השני, תושבי מחנה
הפליטים יבינו שעתידם הוא; להיות מורים או סתם עוברים ושבים
ששמחים שזה מאחוריהם.
כמו שבכל מבחן תמיד תהיה איזו טעות, יש סדקים אפילו במעטפת של
בית ספר; פרצות קטנות בגדר. עדויות ריקות ליצר החופש של עבדים
קטנים שקראו דרור לנפשם וקרעו פתח בגדר. הפרצה הקבועה של נתן,
כבר גבתה ממנו כמה וכמה חולצות ומכנסיים שנענשו בגללו בעת
הבריחה.

"חור גדול במכנסיו"... התנגנה במוחו שירת הגן על 'יונתן הקטן'
- השיר החינוכי על עוד אחד שהתאמץ לטפס ולהגיע אל התמורה בצמרת
ובמציאות; גם התגלגל, גם נשאר בלי האפרוחים וכמו תמיד, מגיע
איזה מחנך דגול עם תנועת היד המעצבנת ומצקצק בלשונו; "אוי
ואבוי, שובב". ככה מדברים אלה שלא מטפסים אף פעם לאף מקום.
נתן ניסה להיזהר שבגדיו לא ילכדו בברזל המעוקם, אך הוא נתפס.
שתי ידיו של איגור אחזו בו באופן שאי אפשר לפרש אותו אחרת
מאשר: למנהל! - כך מתחיל סיוט ארוך וללא תכלית.

"חכה כאן" - גזר דין אכזרי, לעמוד כמו דחליל ליד חדר המנהל.
לצבור ייאוש ולהשתגע מהשיחות המשעממות  של המזכירה שתמיד, אבל
תמיד, מדווחת בהתרגשות בטלפון איך הילדה שלה חזרה אתמול מהגן,
עם חול בגרביים ושיש בסופר פארם מ-מ-ש מבצע;
" מקבלים - את שומעת? - שניים במחיר אחד!", כאילו שמישהו משלם
שני מחירים?!...  
כל פעם שהמנהל עובר, המזכירה, במקום להנמיך את קולה, דווקא
תגביר אותו, אבל, תדבר ממש לא לעניין, זאת אומרת, לא לעניין
שהיא מדברת עליו. היא יכולה להגיד; "נעלי בית את שומעת?" (
כנראה שהחברה שלה כמעט חרשת כי היא מספרת לה את אותו דבר בפעם
המאה ומקפידה לשאול בנימוס אם היא שומעת), "מה זה נעלים
חמודות, והמחיר, חני חינם, ו... - כן! תישלח לי את הפקס עוד
היום בבקשה... - בצבע ורוד עתיק עם פונפונים בורוד ורד."
חוץ מהמזכירה שמפריעה לו להתרכז, גם המורים שבאים להפגין
נוכחות אצל המנהל, (אולי כך גם הם בורחים מהשיעור) מרעיפים על
נתן הרבה תשומת לב: "מה עכשיו?". הכי מעצבן היה שמורה חדשה
שבטח לא מכירה את נתן אבל יש לה טבע של מורה, נעצרה לידו ובטון
שרק מורות יכולות ליצר שאלה: "מה עוללת הפעם?" אתם מבינים, זו
מורה שאפילו לא יכלה לדעת שנתן באמת בעייתי.
במקום לבכות על החלב שממשיך להישפך , נתן מעדיף לנתח את העתיד;
המנהל והיועצת יגידו שהגיעו מים עד נפש (זה שקר מוסכם בין
המורים כי עובדה שאף אחד עוד לא טבע) וחייבים לדבר עם ההורים.
ההורים, זו בעיה בפני עצמה.  
אמא של נתן נוטה להאמין שמורים הם בני אדם. באמת. כאלה שמותר
להם לטעות. אמא של נתן מתייחסת למורים כמעט כמו שהיא מתייחסת
לעצמה; בסובלנות בסלחנות,  אם יש בעיה חינוכית/ התנהגותית/
טווח קשבית/ ריכוזית/ בעייתית, עוד נימצא לה פיתרון הולם. כן,
הולם. אימא של נתן היא... מורה.
ואבא של נתן, כאן המצב חמור יותר. יש עם מי לדבר אבל אין על
מה. אבא שלו, כמו תמיד, יסביר לו בנחת או בקוצר רוח (שזה אצלו
אותו דבר) את ההיסטוריה של מערכת החינוך. וזה הולך בערך כך;
"בהתחלה, כל אבא לימד את הבן שלו ואמא הייתה מלמדת את בנותיה.
האבא הראה לבן שלו איך לצוד ממותה והאימא לימדה את הבנות איך
מכינים לאבא, פולקע של ממותה . לכל אבא מוכשר (בריון) התפתח בן
מוכשר (בריון).
ואיך המציאו את המורים? - אבא שידע לצוד ממותות אבל לא ידע
לספור כמה, היה מוכר את הפרווה למעצב אופנה(אחרי שגמרו לאכול
את הממותות) ובכסף שקיבל שילם לשכן שלא ידע לצוד ממותות, כדי
שילמד את הבן שלו לספור."
אבא של נתן מקפיד להודיע שכל חודש מורידים לו מיסים כדי לשלם
למישהו שיטפל בבעיות הצייד והחשבון של הבן שלו ואם מתעוררת
בעיה חינוכית/ התנהגותית/ טווח קשבית/ ריכוזית/ בעייתית - זו
בעיה של המורה ולא של האבא. אם הילד לא מסתגל למערכת - כך הוא
מצהיר - זו הודעה בכישלון וכך, אבא של נתן יוצא מהסיפור כאילו
שאין לו כל קשר לעניין ובמקום לצוד ממותה, כמו כל אבא נורמלי,
הוא מבקש שקט, כי מתחילה מהדורת החדשות בטלוויזיה.
חדשות. התמנה מפכ"ל חדש למשטרה. איזה שטויות?! אם לא היו
פושעים, לא היו שוטרים ולא היה צריך למנות להם מפכ"ל ולא היה
צריך לבזבז זמן על חדשות. אבל העולם שלהם מתנהל קצת אחרת. קשה
למצוא ממותות, אז יש הרבה מורים ואם יש מורים והרבה, צריך מנהל
וכנראה שכשנמאס להיות מנהל, עוברים למשרד החינוך.
נתן, ניסה פעם להעיר את הממותה - אופס, סליחה - לעורר את
המערכת, לשוועתם של התלמידים העשוקים ובמרץ רב כתב למשרד
החינוך את כל מה שהוא חשב שהם צריכים לדעת (הם כבר מזמן לא
מורים ובטח שכחו). זו הייתה טעות. איך נתן לא חשב על זה
שהמורים שלו והמנהלים במשרד החינוך, זה בעצם תאומים סיאמים -
שני גופים גדולים שמחוברים במוח אחד ואי אפשר להפריד בינהם.
אחרת, אחד מהם יוותר וימות או שאחד מהם ינסה לחיות בלי מוח.

כשהמנהל מגיע, כבר מרחוק נתן עוקב אחרי צעדיו. אם המנהל מתוח
ועצבני - לא משנה למה - עוד רגע כל צרותיו של המנהל יהיו בגלל
נתן ורק בגללו. ואם הוא נינוח וחייכן- יש סיכוי לחנינה וממעמד
של "עולי הגרדום" הוא פשוט יחשב למטומטם, כזה שלא מזיק אבל בטח
גם לא יכול להועיל.'נתן' כזה.
באותו יום שעליו כבר אמרנו שהתחיל מאוד רע. נתן לא הצליח
להסביר את צורת הליכתו של המנהל לקראתו. אי אפשר היה להיות
בטוח אם הוא 'השוטר הרע' או המנהל הטוב. הפעם זה באמת  בגלל
נתן.                                          
                 
המנהל איחר עוד יותר. בטח עבר בדרך במשרד החינוך לתכנן רעיונות
חדשים נגד התלמידים. בינו לבין עצמו חשב נתן למה לא קם מרד
תלמידים והסביר לעצמו שעד שמתארגנים נהיים כבר מורים או הורים
ולעזור לתלמידים זו תהיה בגידה בחוקים של ההיסטוריה. או של
הפסיכולוגיה.
המנהל, פנה קודם כל לגדי, אפילו שהוא איחר בדיוק כמו נתן. ככה
זה; פרוטקציה  וזכויות יתר (נתן לא ידע מה הקשר, אבל, בטח יש
משהו). זהו זה,  תמיד נתן אחרון בתור. גדי הביט במנהל, עושה את
הפרצוף שכולם חוץ מנתן ידעו לעשות, מבט שאומר; חטאתי, עוויתי,
פשעתי, סלח ומחל וכפר לי. גדי נענש, לשוב מייד לכיתה!
"נתן", "כן", "אתה יודע למה קראתי לך?" (נתן פחד שעכשיו מתחיל
שיעור מוסר ושאל את עצמו, למה לעזאזל לא מרביצים בבית הספר
הזה? סטירה לוקחת 7 שניות וזהו). "אני לא בטוח"- ענה נתן, שומר
על כל האפשרויות פתוחות -
"העבודה שעשית במדעים, זכתה בפרס שר החינוך וזה כבוד גדול לבית
הספר שלנו"- "וואו".
נתן המום. משותק ואילם (אבל לא חירש), "העבודה שלך הוכיחה
רצינות וידע שלא חשבנו שיש בך" - הוסיף המנהל שמן על המדורה
שהשתוללה בבטן של נתן. אוזניו המשיכו לקלוט; "זה לא יכול להיות
נס חד פעמי, אלא, עמידה במבחן חשוב"
כשנתן שב להכרה (זה לא שהוא התעלף או משהו, אלא, הכול התהפך לו
ברגע אחד)
הדבר היחיד שיצא לו - בגלל הניסיון - זה: "זה לא אשמתי!"
ושניהם פרצו בצחוק, כמו שני חברים.
פתאום הכול נראה אחרת. המנהל נראה דווקא טיפוס נחמד. המורים
שחלפו על פניו נראו ממש בסדר. כאילו שהם היו בני אדם ועוד כאלה
שאפשר (אולי אמא צודקת?) לדבר איתם.
העבודה הזאת במדעים, באמת עניינה את נתן וריתקה אותו, אבל,
ממתי מה שמעניין את נתן, מעניין גם מורים, או מנהל או משרד
חינוך?
פעם ראשונה במוסדות החינוך, מאז היה במשפחתון (בגיל 4 חודשים),
נתן הרגיש שהוא שווה.
פעם ראשונה שהבין שמנצחים כשלא נלחמים כל הזמן ,אלא, מכריעים.
פעם ראשונה לא הייתה זו קללה להיות 'יורם וחנון כזה', חרוץ
שאהוב על המורים. חוויה משונה, אבל די מהנה.
אותו יום - היום שלמחרת היום הגרוע בחייו - נתן הגיע בזמן לבית
הספר והצליח להקשיב לכל השיעורים. בשיעור נביא הוא הזדהה עם
סבא של סבא של סבא שלו שהיה בין החבר'ה ש"עשו הרע בעיני ה'"
ונהיה להם רע, עד שבא שופט ואז 'הבני ישראל' האלה, השתדלו
להיות יותר טובים ונצחו את האויבים.

ומי חולל את השינוי?- נתן. מי אשם בכל מה שקרה עד אז? - נתן.
מי לא ידע זאת עד עכשיו? - נתן. מי מוכן (בחצי פה) להודות
בטעות? - נתן. מי מוכן לקבל את נתן החדש? - כולם.