כשהיינו ילדות קטנות זה היה מעין חלום כזה; לגדול ולהיות ברבי
יפה ומדהימה, מצליחה וכשרונית ושיהיה לך חבר בלונדיני עם
עיניים כחולות. החבר היה הכי חשוב.
לקח לי זמן להגיע לזה.
אחרי הבלונדיני, החבר הראשון, הבנתי שבלונדינים זה מאיס ולא
הקטע שלי להיות בחלום הזה של כל הבנות.. אני צריכה חלומות
משלי...
קצת אחרי זה הגיע הקטע של חבר חייל = מגניב!
גם את זה ניסיתי. לא מוצלח מי יודע מה... יותר מדיי מהומה על
מאומה.
הגעתי למסקנה שחיילים מאוד אוהבים להתבכיין על הצבא, שזה דבר
שתכלס' כולם עושים, וזה זמני. אז לא הבנתי למה הם פשוט לא
יכולים להפסיק להתבכיין ולהמשיך הלאה... לעבור את זה וזהו. יש
אנשים למשל שלומדים בבי"ס והם לא מתבכיינים כל יום כל היום או
אנשים שעובדים בעבודות שהם שונאים ולא מתבכיינים כל יום כל
היום.
וזה פשוט כי חיילים הם יצורים שנשאבה מתוכם שמחת החיים למשך
שנתיים-שלוש ואז הם עובדים יותר מדיי זמן ובהרבה מדיי מאמץ כדי
לחזור למוטב וגם כן... במעוות.
לא החלום שלי...
ואז הגיע הזמן הזה של חבר "מסתורי" זה הכי מגניב!
גם כן מעוות לי מדיי... אבל מעניין. נהניתי.
פתאום לא הבנתי את הצורך המיותר הזה ביצירת תסבוכות פנימיים
אישיים בשביל הקטע. אנשים מתוסבכים תמיד הפריעו לי, מסתבר,
באיזה שהוא מקום... אבל תמיד אהבתי אותם... הם אוהבים להיות
עצובים או לנסות לנתח את עצמם ואת הסביבה. ויש לי מספיק
תסבוכים משל עצמי.
אז החלטתי שנמאס לי מחלומות קונפורמיסטים של ילדות קטנות בגילי
ושאני אצור לעצמי חלום משל עצמי.
הבעיה שאין מישהו שמשתלב בתוכו...
גם לא אתה.
אתה פשרה, לבנתיים, ואתה לא יוצא דופן... - כולן מתפשרות,
החלום שלי אבל עדיין בפנים, קצת יותר מציאותי...
אתה לא זה, לא זה, ולא זה, אתה פשרה בין הכל, שמתקרבת או יותר
מתרחקת מהחלום
שלי.