אני זוכרת שהלכת. זה היה לפני 7 שנים, כשהייתי בת 8 ואתה בן
18. גיוס... איזו מילה נהדרת, ללכת ולהגן על המדינה בשטחים.
פרופיל 97, הפרופיל הנכסף שכל החברים שלך רצו להגיע אליו. אמא
אמרה לך שלא שווה להרוג את עצמך כדי להיות 'הגיבור של המלחמה'.
אבא אמר שאתה צריך להתגייס, אבל שלא תשרת בחזית. בבקשה, הוא
אמר. בבקשה ממך בן, שמור על עצמך. בשנת השירות הראשונה שלך הכל
היה שקט. גם אז, בתור ילדה בת 8, הייתי צריכה לדעת שזה בטח
השקט שלפני הסערה. ואז, יום אחד, בתחילת שנת השירות השנייה
שלך, כשאני כבר הייתי בת 9, זה קרה. המלחמה פרצה. אני כבר בת
15, וכבר 6 שנים אני בת יחידה. אין לי אח, אני לבד. לפני שיצאת
להלחם באת הביתה, כולם ניסו לשכנע אותך שלא תלך, ורק אני אמרתי
לך ללכת, "לך רון, לך להלחם ותהיה הגיבור שלי, אתה הכי חזק
והכי גיבור בצבא". אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לך. אתה רק
חייכת אלי, חיבקת אותי, ויצאת מהדלת כשהרובה תלוי על כתפך.
התמונה האחרונה שלך נמצאת אצלי בחדר. על מדף. היא התמונה
היחידה שם. עומדת בודדה. כולם אומרים לי כמה שאני ואתה שונים
באישיות. שאתה היית כל כך שמח, תמיד מאושר ועם חיוך על הפנים.
ואני בוערת מבפנים ורוצה לצעוק, אני שמחה! אני כמותו! אני
מאושרת! אבל אני לא יכולה. כי אני לא. אני מופנמת, כן אני באמת
שונה ממך. אבל זה הכל בגללך! אני שונאת אותך רון! שונאת אותך!
אבל יותר מאשר אני שונאת אותך, אני שונאת את עצמי. שונאת את
עצמי על זה ששכנעתי אותך ללכת.