לפעמים אני מרגישה שאני יכולה פשוט להשתגע מאנשים צבועים.
בטח גם הייתי משתגעת, אם רק הייתי יכולה להרשות לעצמי.
אבל, זה העולם. ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו להשתגע רק כי
העולם הזה מעצבן אותו לפעמים.
אז, מה עשיתי, חייתי. לא שהייתה לי ברירה.
טוב, עקרונית, הייתה לי ברירה. נו, מן הסתם, לא לחיות. אבל אני
לא דוגלת בהתאבדות. דבר ראשון, אם אתה אדם אהוב, כלומר, אם יש
לך לפחות אדם אחד בעולם שאוהב אותך, אז זה דבר מאוד אנוכי
לעשות. ככה סתם למות לו פתאום. זה לא ממש יפה. לפעמים צריך
לסבול כדי שאחרים ישמחו. אפילו אם זה אומר לחיות, שזה דבר נורא
בפני עצמו.
והסיבה השנייה היא, שאתה לא יודע מה עוד יקרה.
כמו שתמיד כשאני יוצאת עם חברים שלי, ונגיד ממש ממש חרא ובא לי
כבר ללכת הבייתה, אני לא אלך, כי אני לא יודעת מה עוד יקרה.
אולי יהיה ממש ממש כיף ואז אני אצטער שהלכתי? (למרות שבדרך כלל
חרא עד הסוף..) אז אותו דבר החיים.
אולי בסופו של דבר יהיה בסדר? אולי בסופו של דבר, כל האנשים
הצבועים למיניהן ייענשו? או אולי סתם לא יהיו צבועים. בעצם, אם
חושבים על זה, זה גם דבר דיי צבוע. להיות אדם צבוע, ואז פתאום
לא להיות צבוע יותר. זה כאילו: היי, הייתי פעם אדם צבוע
ומזויף, אבל עכשיו כבר השתניתי ואני אדם יותר טוב.
זה כזה צבוע להגיד את זה!
אני מניחה, שמכאן נובע, שכל האנשים הצבועים נועדו לחיי-נצח
בתור צבועים, ואין להם מה לעשות בקשר לזה.


לפעמים אחרי שאני יושבת הרבה זמן, אני קמה ויש לי כאב ראש
נוראי, ואני רואה הכל שחור, ועוד שנייה מתעלפת. וזה כיף. ואז
אני חושבת לעצמי למה יש לי את הכאבי ראש האלה. דבר ראשון אני
חושבת שזה בטח הסרטן. לא שיש לי סרטן, אבל תמיד אני חושבת שיש
לי. לא שזה דבר מצחיק או משהו, פשוט כבר הסתגלתי לעובדה
שבמוקדם או במאוחר יהיה לי סרטן, ולא רק לי, אלא לכולם.
ולפעמים אני חושבת שזה סתם כאב ראש כזה שהמוח מנסה להוציא הכל
החוצה. כלומר, להוציא את כל הכעס, עצב, או לא משנה מה, פשוט את
כל הדברים שהיו לי בראש באותו יום, החוצה, לקראת הלילה. כי זה
בדרך כלל קורה לפני שאני הולכת לישון. ואז אני יכולה ללכת
לישון בשקט בלי כאבי ראש מיותרים על כל מיני מחשבות.
בגלל זה, אני דיי שמחה כשיש לי את הכאבי ראש האלה. כי לטווח
הארוך, זה דיי מועיל. בלילות שאין לי כאב ראש, נורא קשה לי
להירדם, כי יש לי יותר מידי מחשבות בראש שמתרוצצות שם, ולא
עוזבות אותי. וכל מה שאני רוצה כשאני הולכת לישון, זה להיות
ריקה לגמרי ממחשבות. מספיק שכל היום אני חושבת, בלילה אני רוצה
קצת מנוחה.
אבל מה זה משנה מה אני רוצה. החיים פועלים מעצמם. הם לא עוצרים
לרגע כדי לשאול: "תגיד, זה מתאים לך אם יקרה ככה וככה?" לא לא,
מה פתאום, לא אכפת להם בכלל.
אבל בסך הכל, אני דיי מבינה אותם. התפקיד שלהם זה רק לקרות. יש
להם מסלול מסוים, כביש ישר כזה, שהם נוסעים עליו. והם חייבים
ליסוע ממש ממש מהר כדי להגיע לסוף שלו. לפעמים זה כביש ארוך,
ולפעמים זה כביש קצר. והם ממש ממהרים, אז אין להם זמן לעצור
רגע לטרמפיסטים ולשאול אותם אם לאן שהם מגיעים מתאים להם.
לפעמים בא לי להגיד להם:" היי תקשיבו, חיים, חכו שנייה, זה לא
מתאים לי הקטע הזה. אני רוצה את זה לא ככה, אלא אחרת." אבל,
אין טעם, כי הם בכל מקרה לא מקשיבים.
אבל שטויות, אני כבר התרגלתי לזה מזמן.


דבר שנורא מעצבן אותי, זה כל העניין הזה של האהבה.
אם מישהו היה אומר לי שזה כזה דבר בעייתי למצוא אהבה, אולי
מההתחלה לא הייתי מנסה בכלל.
הרי אני ידועה כאחת שלא אוהבת אתגרים. אם אין לי את זה ישר,
אני לא ינסה אפילו.
אם רק היו אומרים לי שזה יהיה כל כך קשה למצוא אהבה, לא הייתי
חושבת בכלל על לנסות למצוא איזה משהו.
בכל התוכניות טלוויזיה (הצבועות) האלה, ובכל הסרטים, ובכל
הספרים, זה נשמע כאילו זה נורא קל למצוא אהבה.
אתה הולך לך ברחוב, ו-הווופ! מוצא לך איזה אהבה קטנה וחמודה
שתוכל לטפל בה.
אבל זה לא ככה, אפילו לא טיפה! ואם לא היו את כל הסרטים
והתוכניות האלה שקיימות אך ורק כדי לעשות לך שטיפת מוח על
דברים לא מציאותיים, אפילו לא הייתי חושבת שזה כזה קל. הייתי
מכינה את עצמי מההתחלה  למירוץ ארוך, שיהיה ממש קשה, שהסוף שלו
אפילו לא מובטח. והפרס היחיד שם זה למצוא אהבה, שבסופו של דבר
תגרום לי רק כאב. אז מה הקטע בכלל באהבה? למה לעשות משהו,
בידיעה מראש שבסופו של דבר אתה תהיה יותר עצוב ממנו מאשר שהיית
שמח?
למרות שעדיין קשה לי להבין את זה, בכל זאת אני רוצה אהבה. אני
כנראה מזוכיסטית למדי, כנראה שכל בני האדם הם כאלה.


המשפט שאני הכי מתחברת אליו, זה המשפט מהסרט אמריקן ביוטי.
"לפעמים יש כל כך הרבה יופי בעולם, שאני פשוט לא יכול לעמוד
בזה." המשפט הזה כל כך נכון לפעמים.
היופי שלי, למשל, זה חתולים. חתולים זה דבר יפה. לא רק חתולים.
חתולים וכלבים, וכל חיה מכל סוג.
והדבר שהורס את כל היופי הזה, זה אנחנו.
אנחנו נוסעים מהר מידי ודורסים אותם בכזאת קלות, ולא עוצרים
אחר כך לחשוב אפילו שכרגע הרגנו מישהו. כי זה כבר דבר רגיל,
ליסוע ולדרוס איזה חתול. למה שנעצור לחשוב על זה אפילו. הרי זה
לא קשור אלינו בכלל.
ומה אכפת לנו שיש מיליון חתולים רעבים ברחובות. אנחנו לא ניתן
להם אוכל, או נטפל בהם, כי לנו יש רעיון יותר טוב. אנחנו ניקח
אותם למכלאות,ונעשה עליהם ניסויים. ובסופו של דבר גם נרדים
אותם, כי מי צריך אותם בכלל, הם רק מלכלכים את הרחובות שלנו
(שמלוכלכים כבר בכל מקרה).
ודברים כאלה, אני באמת לא יכולה לסבול. והמחשבה שאין לי מה
לעשות בקשר לזה, יותר מרגיזה אותי. ולא משנה שלי אישית זה
מפריע, כי למיליון אנשים אחרים זה אפילו לא מזיז את הציפורן
הקטנה ברגל השמאלית.
אבל כמו שכבר אמרתי, זה העולם, איף יו לייק איט אור נוט.
בעצם, למה שיפריע למישהו, שאנחנו הורסים את הדברים היפים שעוד
נשארו בעולם? הצעד הבא בטח יהיה, לחסל את השקיעה. כי אם כבר
הולכים על לחסל את כל היופי שבעולם, אז למה לא ללכת עם זה עד
הסוף?


לפעמים כל כך נמאס לי מהכל, שבא לי פתאום ליסוע לאיזה מקום
רחוק, שלא יהיה בו אף אחד, ואני לא אקח איתי את הפלאפון המעצבן
הזה, ואנשים לא יוכלו להתקשר ולשאול מה נשמע ומה אני עושה
ואיפה אני.
ואני לא אודיע לאף אחד שאני נוסעת, אני רק ארשום פתק להורים
שלי: 'אל תדאגו', כדי שלא ישלחו משטרה וכל זה לחפש אותי, כי זה
יהרוס הכל.
ואני אסע לאיזה מקום, רצוי איזה הר גבוה כזה ולא מיושב, שרואים
ממנו את השקיעה.
ואני פשוט אשב לי שם כמה ימים ויחשוב על זה שבסופו של דבר,
העולם לא כזה נורא, וגם אם כן, יש בו גם דברים טובים.
למרות האנשים הצבועים, ולמרות המחשבות המעצבנות שלפעמים יש לי,
ולמרות החתולים המסכנים, ולמרות האנשים שמנסים לחסל את כל הקצת
יופי שעוד נשאר בעולם, ולמרות האהבה שעוד לא מצאתי.
אני אשב לי שם ויבין, שאלה רק החיים, ולא יותר. ולפעמים הם
דפוקים בצורה מדהימה, ולפעמים הם יכולים להיות מדהימים.
מדהימים כמו הרגע הזה, של לשבת בחצר בחמש בבוקר ולראות את
הזריחה.
רגעים קטנים כאלה, לפעמים שווים את כל הסבל שיש בעולם הזה.