מכונית ראשונה מחנה ליד הגדר, לאט לאט אני מתרגלת לרעש המנוע
הדומם ולהתמזגותו עם שירת הציפורים, ופתאום נפסק הרעש ואני
מתמכרת לצליל שירת הציפורים, שלולא הרקע ודאי לא היה נשמע לי
כל כך יפהפה. צליל צעדים ראשונים על המדרכה, בעל הצעדים בודאי
לא חושב שהוא הראשון לדרוך על המדרכה הזאת היום. מכונית שניה
עוברת ולאחריה שלישית. צליל פתיחה של דלת והתנעה, מכונית
רביעית וחמישית.השמיים מעלי קיבלו בצד אחד את הגוון הכחלחל
והיומיומי שלהם, ואילו בצד השני הם צחורים כשלג. הפסקתי לספור
מכוניות. הגבול בין שני צבעי השמיים לא ברור, כמו רוב הגבולות
בחיים שלי. דבר לא זז מלבד לדבורה שמרעידה מעט גבעול ופרח
גרניום. אני לא דואגת, אני בלתי פגיעה עכשיו. עכשיו דבר לא זז,
כמו פסלים. בהתעמקות נוספת אני מגלה ציפור יושבת על ענף מולי,
כלומר מול הכיוון שאני מסתכלת עליו. אוטובוס ראשון, קורע את
הדממה האלוהית. האוטובוס נעלם, לפתע הציפור נוסקת למעלה ועוברת
לעץ אחר. שתי יונים הומות להן שיר בשני קולות, ציפורים נוספות
מלוות אותן במקהלה. מכונית נוספת. כל כך יפה, השעה הזאת. אני
יושבת ומתבוננת בשמיים, שלאט לאט מאבדים את הטוהר שלהם תמורת
הצבע השמימי-המימי, שם-מים, איפה מים? להקה של ציפורים חולפת,
יללת חתול, ושוב ציוץ הציפורים. אני מזהה את הפרחים שנסגרים
בלילה ונפתחים ביום. מעניין אותי מתי הם יפתחו, כי הם עוד
סגורים. עורב קורא בקול את קריאתו הצורם אך עם זאת הכל כך
משלימה. ושוב, בשנית. עורב נוסף קורא, ועוד אחד. האזור הלבן
הולך ונעלם מאחורי הבתים ואני חוזרת אל הבית, אל הטלוויזיה, אל
המחשב, אל המערכת. כדי להתעורר מהחלום הזה, שנקרא - זריחה.