תמיד כשראובן היה אומר "אחוז את השור בקרניו", רציתי להתפוצץ
מצחוק. כל הרגליים שלי עיקצצו והרגשתי רטטים נעימים, עולים
ומטפסים לכל אורך עמוד השדרה שלי. למרות זאת, השתדלתי הפעם
באופן כמעט פתולוגי לא להרשות לחיוך הטיפשי שלי להימתח על
שפתיי. הרגשתי שבגלל שהוא מדבר על המלחמה הזאת בצפון, ועל
הפעולה הצבאית, אולי לא כדאי שאגחך כמו תמיד על הביטוי הזה שלא
אמר לי כלום פרט לכך שראובן אוהב שוורים. ראובן היה האיש הצעיר
ביותר בין כל האנשים המבוגרים, ולכן לא פעם כשהיינו מתכנסים כל
המשפחה בחגים הוא הרשה לעצמו לנדוד משולחן המבוגרים לשולחן
הצעירים, כמנסה ללקט משני העולמות הכל כך מנוגדים האלה. לא פעם
חשבתי לעצמי למה בכלל יש את ההפרדה הזאת. השולחן המרובע והנמוך
לכל הילדים והנערים, והשולחן העגול הגדול מיועד לכל זקני השבט,
שכאמור ראובן היה הצעיר מביניהם - והוא היה אז בן עשרים ותשע.
אני עצמי, לא ממש הפריעו לי אז ענייני הגיל ולא הבנתי למה אימא
מתעקשת על סידורי הישיבה האלה, אבל אין ספק שכאשר היה מתיישב
איתנו ראובן הייתי מתחיל לחשוב על הגיל המבוגר שלו ועל זה שפרט
לביטוי השוורים שלו, הוא נשמע בדיוק כמוני. היה בו משהו מאוד
יפה, בראובן. אני יודע שזה אולי ממש מוזר להגיד את זה, אבל, נו
טוב, אמא אמרה לי לא פעם שאני מוזר. היו לו עיניים חולמניות
כאלה, וכשהוא דיבר בהתלהבות על השוורים שלו דמיינתי אותו לבוש
כמו מטדור ומנפנף בבד אדום. פעם אחת דמיינתי שבמקום ששור רץ
אליו, רץ אליו שועל. לא יודע ממש למה, אבל לשועל הזה הייתה
פרווה לבנה לבנה, והוא בכלל נראה כמו זאב. אני שונא את השם
שלי. אימא קראה לי בשם הזה על שם אבא שלה. אמרתי לה שתמיד
צוחקים עליי ושזאב זה לא שם לילד, אבל היא תמיד הייתה אומרת לי
ששם זה כבוד - ולי יש כבוד של זאב. הייתי רוצה שהיא תיראה איך
מצביעים עליי במגרש הכדורסל ושואלים אותי אם אני מחכה לירח
מלא. מאיפה ילדים בכלל יודעים את הדברים האלה? ראובן אמר לי
שכשהוא היה בגילי, טוב, זה היה מזמן, לפני איזה 15 שנים, אני
לא מבין בכלל איך הוא זוכר, ילדים לא ידעו בכלל מה זה מטדור,
והיום כנראה בגלל האינטרנט כולם יודעים הכול על הכול. אני לא
בטוח שאני מסכים אתו - כי אני יודע מה זה מטדור בגלל שהוא
הסביר לי באחד החגים, כשישב איתנו מסביב לשולחן של הילדים ולא
מהאינטרנט - אבל אף פעם לא אמרתי לו את זה, כי אהבתי לשמוע
אותו מדבר על האינטרנט ועל ההשפעה החיובית והשלילית שלו על
הנוער. אינטרנט זה אינטרנט, אני לא מבין מה הוא עושה עניין
מזה, אבל משהו בהתלהבות שלו גורם לי לרצות לגעת בו. אימא קנתה
לי ספר לפני כמה ימים על ההתבגרות המינית של נערים. היא טענה
שאני כבר בגיל המתאים לדעת את הדברים האלה, והייתי ממש נבוך
כשהיא הושיטה לי את הספר שעל הכריכה שלו היה ציור של נער ערום,
וכשאני אומר ערום אני מתכוון שלא היו עליו בכלל בגדים, וראו את
כל מה שיש לו בדיוק. כשדפדפתי אחת המילים הראשונות שהבחנתי בהן
הייתה זקפה. באותו רגע הייתה לי זקפה רק מלקרוא את המילה.
רציתי נורא לגעת בעצמי, אבל זה הרגיש לי נורא אסור. גיא אמר לי
שכשהוא מסתכל על כל מיני סרטונים עם בחורות ערומות שהוריד
באינטרנט עומד לו כמו טיל. בהתחלה שאלתי אותו בתמימות למה,
והוא ענה לי שבגלל הציצים שלהן. שאלתי אותו אם הוא פעם נגע
בציצים, והוא אמר שדורין מכיתה ו' לוקחת בכל הפסקה ילד אחר
לשירותים ונותנת לו לגעת בציצים שלה. שאלתי אותו אם הוא גם
נגע, והוא אמר שכן, ושזה מאוד רך כזה, וזה גרם לו להיות קשה
כזה. ואז גם אני נהייתי קשה, והוא שם לב, וצחק עליי ואמר שאם
רק מלדבר על זה עומד לי, אז מעניין מה יקרה כשדורין תיקח אותי
לשירותים. לא הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, אבל הרגשתי שהוא קצת
לא מבין אותי. אימא תמיד אומרת שהיא לא אוהבת את גיא, שיש לה
תחושה שהוא מופרע כזה, והאמת שהיא די צודקת. הוא תמיד עשה
בלגנים בשיעור, והוציאו אותו לעונש כמעט כל יום. ראובן פעם
סיפר לי בסוד שגם אותו כל הזמן היו מוציאים מחוץ לכיתה, ורק
כשהיה יותר מבוגר גילו שיש לו בכלל הפרעת קשב, ומאז הוא לקח
תרופות וזה עבר לו. אני כמובן לא ידעתי מה זו הפרעת קשב, אבל
לא התכוונתי לשאול - תמיד אוכל לבדוק באינטרנט, ולא רציתי
שראובן יחשוב שאני לא מבין כלום. מספיק הרגשתי טיפש כשהוא שאל
אותי אם כבר התנשקתי עם בת, וסיפרתי לו על זה שנישקתי את אירנה
על הלחי במשחק אמת או חובה. לא, הוא אמר לי, נשיקה נשיקה,
וחייך. גמגמתי ואמרתי מבויש שלא. ואז הוא ראה שהייתי נבוך ואמר
שלא אדאג, שגם לו זה לקח הרבה זמן, אבל האמת שלא חשבתי שלקח לי
הרבה זמן, פשוט לא חשבתי על זה. בפעם האחרונה שנפגשנו הוא נתן
לי את המסנג'ר שלו, ואמר לי שאם אני רוצה לשאול אותו משהו אז
שאשלח לו הודעה, ואז הוא התחיל להרצות על כך שבאינטרנט אפשר
להגיד בדיוק מה שחושבים בלי להתבייש, ואני התביישתי רק מלחשוב
מה הייתי רוצה לכתוב לו. ואז יום אחד הוא שלח לי הודעה מדאיגה.
הוא אמר שהוא נורא עצוב כי חבר טוב שלו נהרג במלחמה בלבנון,
והוא אמר שהוא מאוד אהב אותו, והוא מפחד. ואני אמרתי לו שאני
מאוד אוהב אותו ושגם אני מפחד. בהתחלה הוא שלח לי חיוך כזה
חמוד במסנג'ר, ואז הוא שאל ממה אני בעצם מפחד, ואני לא יודע
למה, ואני יודע שזה לא היה הזמן או המקום, אבל אמרתי לו שאני
אוהב אותו, מאיך שהוא מתלהב מההשפעות של האינטרנט, ואיך
שהעיניים שלו שובבות, ואיך שנעים לי בכל הגוף כשהוא לוחץ לי את
היד, ושעומד לי כשהוא מחבק אותי, ושאני רוצה שהוא יהיה המטדור
שלי. והוא שתק הרבה זמן במסנג'ר. ואני התחלתי לבכות לבדי
מאחורי המסך. דיברת על זה עם מישהו? הוא שאל. עניתי לו שרק
אתו. והוא שאל אותי מה אני חושב על מה שאני מרגיש? ואמרתי לו
שאני לא חושב, שאני רק מרגיש, ושבספר שאמא נתנה לי קוראים לזה
הומוסקסואל, ושאני לא יודע אם אני כזה, אבל אולי, ושאלתי אם זה
רע. והוא אמר לי שזה לא רע בכלל, שזה טוב, שזה נהדר שאני אומר
את זה כבר בגיל כזה צעיר כי לו לקח המון זמן להודות בזה בפניי
עצמו. ושאלתי אותו אם גם הוא הומוסקסואל, והוא ענה שכן, וכל
הגוף שלי היה דרוך והתרגשתי ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו דרך
התקשורת הוירטואלית שלנו, ואז שאלתי אם גם לו עומד שהוא מחבק
אותי, והרגשתי שאני מסמיק כולי אבל לא היה לי אכפת, רציתי
לשמוע שכן, שכן. הוא ענה שלא. שהוא מאוד אוהב אותי, אבל שאני
צעיר מדי בשבילו, ושהוא מבוגר מדי בשבילי. לא עניתי לו במשך
הרבה זמן. זה לא עניין של גיל. כתבתי לאחר כמה דקות של שתיקה.
זה כן, הוא ענה. ואז הוא סיפר לי על החבר שלו שנהרג, ואמר שהם
היו זוג במשך הרבה מאוד זמן - מאז הצבא, ושנורא עצוב לו. ואני
לא יכולתי לקחת את העצב שלו, קודם כל הייתי צריך להתמודד עם
שלי. ואז הוא שוב אמר משהו על לאחוז את השור בקרניו, ואני כבר
לא הקשבתי.