חלליות של מלחמה כיסו את השמיים וצבעו אותם בכסף מלוכלך.
צרורות של ג'לי ירוק ודביק התחיל להתיז לכל הכיוונים. מכסה
בתים, מכסה הרים, קובר אנשים בעודם בחיים. בלדה של אלויס עדיין
מתנגנת ברקע, "תאהבי אותי", הוא אומר, חושב שיהיה לה הרבה זמן
לאהוב אותו. תמימות של בנאדם...

אמא שוב יורקת על אבא ליחה במטרה לעורר אותו מהעילפון שהוא
נכנס אליו. כבר אין מים בברז. הכל מהול בנוזל הירוק והדביק.
סוף כל סוף חייל לא הורג ילד. סוף כל סוף מחבל לא הורג ילדה.
סוף כל סוף לא מחנכים אותנו להרוג, מחנכים אותו לשרוד, לתת
מעצמנו בשביל אחר. סוף כל סוף הבנו: כולנו נמות בבוא העת.

דוד, השכן מלמעלה, רצה לראות מה קורה עם הכביסה שלו שבמרפסת.
הוא חשב שהוא יפתח את הדלת, יכניס את החבל ויסגור מהר. וזה מה
שהוא עשה: פתח את הדלת, לא הספיק לקלוט מה קורה, וכמויות של
ג'לי נבלעו לתוך הבית שלו, הטביעו אותו ואת הכלב הממורמר שלו,
'דוגי' קראו לו. הוא בחיים לא ציפה למות מג'לי. הוא חשב שהוא
ימות מפיגוע, קטיושה או סתם תאונה נחמדה.

לבת של דוד קוראים קטיה. יומיים אחרי שנולדה, אמה מתה מקטיושה
שפגעה בשירותים של בית החולים שבו שהתה. דוד החליט שהשם של בתו
הצעירה יהיה קטיה. כדי שהעולם הזה ידע שקטיושה לא חייבת להביא
למוות ולעצב, שקטיושה יכולה להיות גם שמחה, מאושרת ועוזרת.
בדבר אחד הוא צדק, הבת שלו הייתה באמת מקסימה. לא כמו גשם
הקטיושות שירד מענני האימה.

עכשיו בטלוויזיה, מסיבת עיתונאים. ראש הממשלה מקשקש כל מיני
מילים שאף אחד לא מבין, הוא חושב שאנחנו לא יודעים שהוא מפחד
יותר מכל אדם אחר. הקריינית המודאגת אומרת בחיוך "בסוף יהיה
בסדר, כך אמר אמש נשיא ארצות-הברית", והנה שומעים אותו ברקע
מגמגם כשהוא מנסה להרגיע את רוחנו. עוד מטומטם שחושב שהוא
חכם.

פתאום אתה לבד, חלש, אמא כבר לא יורקת על אבא, אין לה מספיק
רוק, מפחדת להתייבש. ואז אתה מתחיל לחשוב. אתה צועק בקול צרוד
וחלש "לעזאזל הכל", הפיגוע שהיה בקניון בתל אביב היה לשווא? הם
בכלל ידעו שהמוות של שבעים ושש הישראלים לא ישתלם להם. והתגובה
של צה"ל, שגרמה למוות של עשרים ושתיים הרוגים, ידענו שזה סתם
מיותר? מצחיק שאם נחבר עשרים וארבע ושבעים ושש נראה שזה יוצא
מאה. מאה אחוז שהיה צפוי שנמות כולם ביחד ושלא תישאר פה רק
קבוצה אחד של אנשים שחושבת שהיא צודקת.

הנה, עכשיו אללה ואלוהים מוכיחים לנו שכולנו טעינו. ששכחנו מי
ההורים האמיתיים שלנו, מי הסבא והסבתא שלנו. שכחנו שכולנו
משפחה אחת שרק התפצלה בגלל טעויות של האחים שלנו.

גם כשאני מת אני עדיין חושב אולי זה היה יכול להיגמר אחרת...
לוקח לי רק שתי שניות להבין שלא. אנחנו כמו ילדים קטנים
שמסרבים ללמוד מהטעויות של ההורים וטועים בעצמנו כדי להרגיש את
הכאב על בשרנו.

23.07.2006