ככה זה שאדם אוהב,
זה טוטאלי, הרסני ולעיתים כה כואב,
למה כאשר אדם כואב, סביר להניח שהוא כל כך אוהב.
איך אדם נופל לרשת כה דומה,
ברגע אחד שהוא מוריד את החומה
נופל למלכודת הדבש המתוקה
נופל, מתרסק מתעצב בשם האהבה.
מתי מגיע הרגע, אותה הדקה,
בו הוא מחליט שהוא רק רוצה אותה,
מתי נצבט לו לב, נופלת אותה דמעה,
שהוא משכיל להבין שדעתה לא דומה.
מדוע אנחנו כה פתאים, אנשים גאים שהולכים וקמלים
אנשים יפים שפעם אחר פעם מתים וקמים,
למה ממתינים לאביר וסוס שלא יגיעו,
מדברים על חלומות שלא יגשימו,
הכל בשם אותו רגש משונה,
אותה אהבה, לה כל אדם מחכה...
הנה התשובה לאם כל השאלות,
מדוע לתלות כה הרבה ברגשות,
הסיבה היא פשוטה וקלה להבנה
האהבה היא דבר עצוב, כואב, אך נפלא כששלך...
נכתב בלשון זכר מפאת מינו של המחבר, וכרגע אין לי שום תירוץ
אחר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.