האזעקה הראשונה יכולה להפחיד. זה אפילו טבעי שהיא מפחידה אותך.
היא תופסת אותך לא מוכן, מבוהל, טירון. היא יכולה לתפוס אותך
באמצע המקלחת של הבוקר, בדיוק כשמזגת חלב על הקורנפלקס, או
בדיוק כששמעת במקרה שיר שאתה מאוד אוהב.
חצי דקה לפניה, עוד חשבת לעצמך שזה עומד להיות יום נהדר, אבל
טעית. או הו, איך טעית. ואתה נעשה מודע לטעות הזו בחדות, במכה
אחת חותכת ודוקרת, כשצפירת האזעקה נשמעת ברחבי העיר וצורבת את
אזניך.
אתה תופס טלפון סלולרי וצרור מפתחות, יוצא החוצה במהירות וכמעט
שועט אל עבר המקלט. עוד בדרך אפשר לספור את הנפילות המפחידות
של הרקטות. כשאתה מגיע, אתה מתיישב על הספה הישנה ומכוון את
הרדיו, בודק את הנפילות, את המיקומים. מחייג כמה מספרים ובודק
שכולם בסדר.
לאט לאט אתה נרגע, וכשאתה מבין שהמטח נגמר- אתה מרשה לעצמך
לעלות בחזרה לדירה ולשתות משהו.

בפעם הבאה אתה תהיה כבר מוכן.

ובאזעקה השנייה אתה באמת מוכן. אתה לא מרשה לעצמך להתקלח עד
הלילה (כי בלילה לא יורים), אתה לא אוכל ארוחות שלמות שדורשות
הכנה ארוכה, וכמובן שהרדיו לא פועל על התחנה האהובה עליך, כי
צריך לצפות בחדשות ולדעת מה קורה.
אתה מתאים את עצמך לאזעקות.
"נכון, החיים צריכים להמשך, אסור לתת לארגון טרור לנהל לנו את
החיים. אבל למה להסתכן?", אתה חושב לעצמך, וממשיך להקהות את
תחושות הזעם והקבס שיש לך כלפי הרגלי החיים השבורים והמרוסקים
שלך, כלפי העובדה שאתה צריך לכלות את השעות היפות ביותר בעודך
ספון במקלט, ובעיקר את הפחד. אותו פחד נוראי שאתה בוחר להדחיק
ולהטמין עמוק עמוק בפנים.
אל תדאג. בסוף הכל יצא החוצה.

מוקדש באהבה לכל מי שמפחד בימים אלה, לתושבי הצפון- שאני אחת
מהם וגאה בכך, לתושבי שדרות- שרק כעת חלק מהמדינה מתחילה להבין
את הסבל שבו הם חיים כבר שנים מספר, לחיילים ששומרים עלינו
ובכלל- לכל מי שמגלה סולידריות ולא אוטם את עצמו בבועה