כולנו שמענו עליהם. כולנו מכירים מישהו שראה אותם פעם, או אולי
אפילו ראינו אחד בעצמנו. אנחנו רואים את פרי יצירתם בכל מקום,
ועדיין לא מכירים בהם. הם מופיעים מוקדם מוקדם בבוקר, או מאוחר
מאוד בלילה.
חלקכם כבר בטח מנחשים על מי אני מדברת.
אני מדברת על אנשי השלטים. האנשים שמעטים מאתנו ראו לפני שנים
רבות, מורידים מודעה של מפעל הפיס ומחליפים אותה במודעה
שמכוונת למרכז הקהילתי.
אף אחד לא יודע הרבה על אנשי השלטים, אפילו לא איך קוראים
למקצוע שלהם. אבל אני בטוחה שאחד או אחת מכם חושבים ממש ברגעים
אלו "רגע, אולי אבא שלי הוא איש שלטים?" אז בשבילכם, וגם כדי
לחנך את הציבור הרחב והסקרן, אספר לכם סיפור על איש שלטים.
הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1956. לידת סמילנסקי גורביץ', הידוע עד
היום כסמי. עוד בהיותו ילד, סמי היה חובב פרסומות מושבע. "לא
טעית- זהו ויטה" דוקלם ברחבי הבית, ג'ינגלים קליטים מתוכניות
הרדיו הבודדות נשמעו בין החדרים, וכשהגיעה הטלויזיה לארצנו
הקטנטונת, סמי בכלל היה באקסטזה. שעות על גבי שעות הנער ישב
מול המקלט, מוקסם. יום אחד, החליטה אמו של סמי, שכבר לא היתה
צעירה, שהגיע הזמן שסמי ילמד משהו. כמה סידורים, וסמי הגיע
לגימנסיה עם ילקוט וכמה ספרים. ושם סמי למד. אבל מה? סמי לא
הצטיין בלימודים. בכלל לא. כי אתם מבינים, לסמי היתה מחלה,
מחלה נוראית, מחלה שלא הרשתה לו ללמוד ולהיות חכם כמו שאר
התלמידים בכיתתו. וסמי רצה ללמוד, אוי, כמה שסמי רצה ללמוד.
אבל אחרי שנה בגימנסיה הגיעה המורה סימה לביתו של סמי, שתתה
קפה, והודיעה שסמי לא יוכל להמשיך ללמוד בגימנסיה. סמי בכה
שעות, ימים ושבועות. הוא חשב שחלומו - להיות פרסומאי - לא
יתגשם לעולם. אך מסתבר שלגורל ההפכפך הייתה חיבה מסוימת לסמי
ידידנו, ולאחר כמה שנים של בטלה וגידול כרס משמעותית, סמי מצא
עבודה במע"צ. כי למרות חיבתו של הגורל, יש גבול גם לנחמדות.
סמי לא נהיה קופירייטר בין-רגע. בינתיים, הוא היה מתוקעי
התמרורים ושלטי הרחוב. עד היום זוכרים את סמי במשרד הזה. סמי
היה מתייצב במשרד בחמש בבוקר, אוסף כמה שלטי רחוב ותמרורי
עצור, ויוצא לדרכו. בתחילת דרכו, סמי עוד היה טועה, תוקע תמרור
קצת עקום או מחליף שלטי רחוב בצמתים, אבל השנים עברו, וסמי הפך
למקצוען אמיתי. כמו כן, עם הזמן, סמי פיתח חיבה - אולי קצת
מזיקה - לתמרורי עצור. שלטי הרחוב ואזהרות על בתי ספר קרובים
נראו לו חסרי משמעות. המחשבה שאיפה שהוא יבחר למקם תמרור עצור,
שם, רק שם, אנשים יעצרו, ריגשה אותו בצורה שלא תאמן. החיבה
הפכה לה לאיטה לאובססיה. לפתע, תמרורי עצור נמצאו בכל מקום,
ברחבי המדינה. אבל למרות מה שתחשבו, אנשים רגילים כמוני וכמוכם
(רובכם) לא שמו לב לכמות המוגזמת של התמרורים. רק סמי קיפץ לו
מרחוב לרחוב, אוחז בכמה תמרורים ואולי שלט "רח' האירוסים" אחד.

אילו היה סמי מסתפק בכמה תמרורי עצור מיותרים, אף אחד לא היה
שם לב. אבל סמי כבר לא שלט בעצמו. הטירוף של סמי אחז בו, ותוך
כמה חודשים בלבד, אנשים התחילו לתהות. "מה קרה לשלטים?", "למה
ברחובות אין שלטים?". אנשים פשוט עצרו כל הזמן, בלי להבין למה.
פתאום הכל נהיה יותר איטי - אנשים נהיו יותר רגועים, פחות
אנשים נהרגו בתאונות דרכים והכל נהיה יותר שליו. בהתחלה, כולם
שמחו, בלי לדעת למה. אנשים התחילו לנתח את המקרה, ולדבר על
האטה כללית בעולם, וכמה שזה חשוב. אבל לאט לאט אנשים התחילו
להתגעגע לעצבנות והרוגז הרגילים. זה מפתיע, אבל נכון. הרוגע
הפריע לאנשים, והם רצו שזה ייפסק. אנשים חפשו מישהו להאשים,
מישהו שיתקן את זה. אף אחד לא חשד בסמי תחילה, אבל עם הזמן,
המנהלים החשדניים של סמי שמו לב למשהו. במחסן היו עשרות תמרורי
פנייה (שמאלה, ימינה), מאות תמרורי מבוי סתום, אלפי תמרורי
"אין חנייה", ואפס תמרורי "עצור".
בבוקר יום חמישי בהיר אחד, סמי התבקש להכנס למשרד המנהלים.
סמי, חביב מתמיד, פסע בקלילות לתוך המשרד המואר והתיישב על
כיסא חורק. "במה אוכל לעזור לכם, נכבדי?" שאל בקול גבוה ועליז.
המנהלים זזו בתוך כיסאותיהם המרופדים, נבוכים מפאת ההתנהגות
המוזרה של סמי, שהוא ללא ספק, חביב למדי. כעבור דקה ארוכה של
שתיקה, מנהל א' עם שפם התחיל, בעודו משחק בשפמו העבה: "סמי,
כולנו פה במשרד מאוד אוהבים אותך". "כן כן" הנהנו מנהלים ב'
ו-ג'. סמי חייך חיוך מלא שיניים צהבהבות. "זה נכון, סמי-"
התחיל מנהל ב' עם זקן: "אבל לאחרונה אנחנו קצת מודאגים, אם
לומר לך את האמת". "כן כן, בהחלט מודאגים" הנהנו מנהלים א'
ו-ג'. "אתה מבין סמי-" מנהל ג' מקריח השתלט על השיחה: "יש
שמועות. שמועות נוראיות, בכל תל אביב. אומרים שפתאום יש יותר
מידי תמרורי עצור בתל אביב." שתיקה איומה השתררה בחדר, וחיוכו
של סמי נמוג כלא היה. הוא הביט במנהלים בעיניים עצובות. "אנחנו
כולנו הסכמנו שזה מגוחך, סמי". "כן כן, בהחלט מגוחך" הסכימו
המנהלים, עכשיו כבר בצורה קצת מעצבנת. סמי התעודד, אבל רק
לרגע. כי כשמנהל א' חזר לדבר, הטון הנחמד כבר לא היה שם: "ואז
אמרו לנו שאתה יוצא כל בוקר עם עשרות תמרורי עצור וחוזר בלילה
בלי כלום. אנחנו חשבנו שזה ישתנה, שזה שלב בחיים שלך שאתה חייב
לעבור, אבל קווינו שזה באמת יעבור. סמי, חיכינו וחיכינו,
ואנחנו לא מוכנים לחכות יותר. אנשים כועסים. ואנחנו, תפקידנו
לשרת את האנשים. לכן, בצער רב, אנחנו נאלצים ל.." מנהל א' הזיל
דמעה מלאכותית, ומנהלים ב' ו-ג' מיהרו להושיט לו ממחטות. לאחר
רגע של שתיקה, מנהל א' סיים את המשפט: "אנחנו נאלצים לפטר
אותך." עיניו של סמי נעצמו. הפרצוף העגול והסימפטי שלו הפך
כאוב ומפחיד, ומעין ימין זלגה לה דמעה בודדת. סמי קם מהכיסא
החורק, ויצא מהחדר.

עכשיו אם לא הייתם מכירים אותי, הייתם יודעים מה שכולם ידעו-
סמי פוטר. אבל אתם כבר קוראים את הסיפור הזה, ולא סתם הגעתם עד
הלום. מה שלא כולם יודעים, זה שבמשך שנים סמי לקח הביתה, מפעם
לפעם, תמרור. ועוד תמרור. ועוד אחד. בכל השנים שסמי עבד, הוא
אסף יותר מאלף תמרורים. זה לא שהוא בנה על זה שיפטרו אותו, כי
אחרי הכל הוא מאוד אהב את העבודה שלו, אבל הוא הרגיש יותר
בטוח, והרבה יותר שמח, עם כמה מאות תמרורי עצור בביתו הקטן.
ובאותו היום בו פוטר, סמי חזר הביתה, לא לפני ששתה כמה בקבוקי
בירה. ושכבר היה בביתו, שתה שוב, רק כמה בקבוקים. ואז, בשעת
לילה מאוחרת או אולי אפילו שעת בוקר מוקדמת, סמי הבין משהו.
הוא הבין שהעובדה שפוטר לא צריכה להפריע לו. אחרי הכל, הוא היה
מוכן לעשות את העבודה שלו ללא תשלום, כמו שעשה פעמים רבות
כשאחד המנהלים נתן בונוס למזכירה על ערב מאוד מיוחד... בכל
מקרה, כסף לא עניין את סמי, וכמובן שהיו לו מספיק תמרורים.
וכך, סמי העמיס את הסובארו שלו בכמה עשרות תמרורי עצור, ויצא
לרחובות העיר. השמש כבר התחילה לעלות, וסמי הרגיש הרבה יותר
טוב. הוא נסע לכיוון הטיילת, בחן קצת את כמות האנשים, ואז נסע
קצת לכרם התימנים, והביט בעיר שאהב כל כך לקשט בתמרורים. השמש
כבר בצבצה במזרח, וזקנים במכנסיים קצרים החלו לטבול במי הים.
סמי החליט שהגיע הזמן לעבוד קצת. לאט אבל בביטחון מרשים, סמי
החל מציב תמרורים ברחבי תל אביב. הפעם, פינות רחוב לא היו
המטרה. הוא שם כמה תמרורים בגן שעשועים בנווה צדק, אחד או
שניים בחוף, בדיוק איפה שהגלים זוחלים על החול, וכך שוטט לו כל
הבוקר והעמיד תמרור אחר תמרור. רק תמרורי עצור. אני ראיתי רק
אחד, אבל יש שמועות על תמרורי עצור בירושלים, חיפה, ואפילו כמה
באילת. אני בטוחה שאם מישהו מכם נוסע למדבר בקרוב, תמצאו את
היד הלבנה ברקע האדום. וסמי סוף סוף היה שמח. הוא שוטט לו
ברחבי הארץ, מציב תמרורים, מתעלם לחלוטין מהמבטים המוזרים
והתגובות המשונות. אז אם אתם נוסעים לכם איפהשהו, ופתאום אתם
מבחינים באיזה תמרור שקצת לא במקום, או נראה קצת שונה מסביבתו,
תדעו לכם שסמי היה שם, ושגם אתם הייתם <ככה> קרובים ל-לראות
איש שלט אמיתי ומיוחד.



                                           

מוקדש באהבה לאנשי השלטים באשר הם...