זה היה היום הכי מריר מזה זמן רב. משום מה, נקטתי באמונה שאם
אקרר את החדר מספיק, יהיה לי טוב. אבל לא היה. בדיוק כשהתחלתי
להתמזג עם החומיות של החדר, החלטתי לא להיכנע לרגע.
לכן, נהייתי אקטיבית.
עשיתי את הדרך בבית הלח. אוכל מבושל נראה הגואל פתאום, כן,
משעשע שאוכל יכול לעשות אותך מאושר כשאתה ככה, אורז חם או פסטה
חמה שמשרים עליך אווירה של תה. המצוף הזה באדים, ההתכווצות,
ההישענות לגב הכוס. אונס. האוכל שבה אותי והפכתי לקורבן צלוי
בבית צלוי עוד יותר, הפכתי לדגם מוחשי של הצהריים. המילה הזו
הופכת אותי לקערת מרק ואני כמעט מתאהבת בה - לא לפני שאני
מתחילה להזיע.
אני צעירה. אני צעירה, ואני יכולה לחכות להצלה. זה קשה להמתין,
אבל אני לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות בשבילי, מה הייתי רוצה
להיות לי; אם הייתי מאוהבת בי הייתי דואגת לי, הייתי מלטפת
אותי הרבה, מטביעה חותמות של אצבעות ידיי על הלחי, על הלחי
השניה. ברגע כזה היה לי טוב בגלל שאני כל-כך מתמסרת, לא נשארת
בי נקודה אחת של עצמאות ואני הופכת לעור מעורה באדם שמולי,
ובעצם, ברוב המקרים - במזרן שתחתיי. לא טוב לי, אבל טוב לי
בלעדייך. לא טוב לי, אבל טוב לי להתנער במסננת ולהפטר מהשכבות
המתות. הבוגדנות הזו נשחטת כאשר אני הקורבן.

יש דברים שלא נשטפים. הזרם כל כך חזק, הוא כל כך חזק, אבל כל
הלכלוכים עדיין דבוקים לצוואר. שריטות חדשות תופסות את מקומן
מתחת לעין, ליד השפה, בכתף. "חריצים לאוויר", ככה קוראים לזה
היום. חריצים לאוויר.