חשבתי שמצאתי את האושר, אבל מסתבר שכשחושבים יותר מדי לא
מוצאים שום דבר... במיוחד דברים שלא באמת קיימים.

את הקפאת את הייאוש שלי, אבל רק לרגע... וחשבתי שטוב לי.
חשבתי שסוף סוף יש לי סיבה לחייך חיוך אמיתי. אבל לא ידעתי לאן
זה יוביל וכמה חרא יצטבר בתוך אסלה ישנה, שהמים בה לא יורדים
אף פעם.
אני רוצה להמשיך לחיות. או יותר נכון, להתחיל לחיות.
מדי פעם אנחנו חייבים לרוקן משהו מעצמנו כדי להתמלא מחדש. אבל
לפעמים אנחנו לא מוכנים לוותר על הדברים הישנים, גם אם הם
עושים לנו רע.

את ידעת שאתאהב בך. כל כך רצית שאפול. אמרת שגם את רוצה ליפול,
אבל היו לך תנאים. קיווית שאולי במשך הזמן תוכלי לפרוץ את
המחסום הזה בתוכך ולהרגיש משהו שונה שמעולם לא הרגשת... ואולי
את מרגישה משהו שונה, אבל לא מספיק שונה בשביל שתוכלי להגיד
שמצאת את מה שחיפשת.
אני חושבת שאת לא ממש יודעת מה את מחפשת... אבל מה שבטוח, את
לא מחפשת חוסר יציבות, גם אם נדמה לך שכן. את לא באמת נמשכת
לאנשים משוגעים... זה פשוט הרבה יותר נוח לברוח למקומות האלו,
כי שם אף אחד לא ישפוט אותך. וגם אם כן, אז זה בסדר... את
יכולה לשפוט בחזרה, להתעמת עם המראה שלך, לנפץ אותה ולהרגיש
חזקה מבפנים, בלי להבין עד כמה בעצם את חלשה. וגם אני חלשה,
מבעד למסיכות ההגנה שלי. אז הכל בסדר... אנחנו מבינות אחת את
השניה. לא צריך כלום יותר מזה.

אז בואי נחשוב שהכל בסדר, כי כשהכל לא בסדר זה נחמד לחשוב שהכל
בסדר ולהאמין שמה שאנחנו רוצים זה מה שיעשה לנו טוב. כמה טוב
שיש לנו אחת את השניה כדי להבין עד כמה אנחנו מטומטמות.
אבל את לא באמת רוצה להבין, את רק רוצה להרגיש יותר חופשיה
להביע את עצמך.
אני יודעת שאני רוצה להיות איתך כי אני משוגעת... ואני יודעת
שאני אוהבת אותך כי אני לא יכולה לאהוב אנשים נטולי תסביכים
עצמיים. אני יודעת... אבל זה לא ממש עוזר לי.

לא רציתי שתלכי, והטעות הכי גדולה שלי היתה שניסיתי לשכנע את
עצמי שאת לא רוצה ללכת כי טוב לך. אבל עכשיו אני מבינה שבחרת
להישאר דווקא משום שלא היה לך טוב.

"הנפילה שלך היא זה שאת לא נופלת"...

לא טוב לך, אבל לפחות את לא נופלת. ואולי במקום אחר את כן
תיפלי. ותרגישי. אולי אפילו יכאב לך. ותרצי לברוח. זה מפחיד...
וזה עוצר אותך. את מנסה להגן על עצמך.
אנשים נופלים ואת לא מבינה מה הם מרגישים, כי מעולם לא חווית
זאת על בשרך.
הרבה יותר קל להסתכל מהצד ולנסות להזדהות. את יכולה לדמיין מה
שבא לך ולשלוט בכאב שלך, לשחק עם העוצמה. כאילו שיש לך מן שלט
פנימי כזה שבאמצעותו את יכולה לעצור את הסרט מתי שמתחשק לך.
והסרט ממשיך בלעדייך, את פשוט מעדיפה לא לראות.

אני חושבת שבאיזשהו מקום גם אני ניסיתי לקרב אותך אליי באמצעות
כפתור, לעשות עליך זום ולהאמין שאת באמת מתקרבת. השתמשתי
במצלמה דמיונית.
העדשה התקרבה ואת נשארת באותו מקום. אני צילמתי את הסרט ואת
ערכת את התסריט.

אני באמת מקווה שיום אחד תוכלי להתקרב בלי לחשוש מצעדים
אמיתיים, כאלו שתרגישי, כאלו שיגרמו לרגלייך להתאמץ.

ועד אז... אני אחלום לנצח.