ניסיתי לבלוע את הרגש המר, הצורב, כאילו היה מדובר רק בסירופ
שיעול. ניסיתי גם להרדים אותו - השקיתי אותו במשקה חריף,
סיממתי אותו בשנתו, ניסיתי לחנוק אותו עם כרית, אבל דבר לא
הועיל - בבוקר למחרת הוא עדיין היה שם.
וכל פעם שאני עובר לידך ואומר שלום, כאילו דבר לא קרה, הכל
גועש לי במעיים ובבטן ונהיה לי לא נוח לשמור הכל לעצמי, אני
רוצה לצעוק, לשלוח מכתבים שיספרו את האמת לכל מכרייך, שינסו
לשנוא אותך כמוני, אם רק יצליחו, שיגדלו בעבורך שנאות קטנות
משלהם באדניות בדירות שלהם, ליד הנענע והבזיליקום.
איך יכול להיות שאני כזה, אין לי מושג, ואנ'לא מתגאה בזה, אבל
משהו בי אומר לי שזה בסדר, כך עוברים הימים, אבל הלילות, הו,
הלילות הם כבר סיפור אחר... ולא משנה כמה אני מנסה לבלוע את
הרגש, לסמם אותו ולחנוק, הכל יוצא החוצה, נשפך, מתנחשל,
מתערטל. וכל לילה, אחרי כוסית התרעלה הקטנה שאני מערה לנפשי,
אני מייחל לקץ הבושה שבשנאה הפשוטה והגולמית שאני מרגיש
כלפייך, שמצמיתה אותי ארצה ואינני יכול לעוף ממך הלאה, מקווה
שמחר אקום בתוך ריק אפרפר, דף חדש, קצת מקומט, אבל מלא שורות
לכתיבת סיפור חדש, עם רגשות אחרים, שזולגים יותר בקלות במורד
הגרון.