לכל מי שלא אוהב דגים

טל לקחה ממני פלח מהקלמנטינה והחזיקה אותו מול האור, כדי לבדוק
אם יש בו גרעינים. אבא תמיד אומר שזה משקף את כל הדור שלנו,
כמה שאנחנו עצלנים, אפילו להוציא גרעינים מפרי אנחנו מתעצלים.
האמת היא שהוא די צודק, אבל זה חלק מתפיסת עולם הרבה יותר
רחבה.
דגים, למשל. אני לא אוכל דגים באופן כללי. אם נשכח לרגע שהטעם
שלהם באופן כללי הוא לא משהו, הסיבות להימנעותי מדגים הן
שלדעתי אלוהים לא ממש התכוון שנאכל אותם. בתור התחלה, הוא שם
אותם בים, מתחת למים. אותנו, לעומת זאת, הוא ברא בלי זימים,
והתאים את המנגנון הנשימתי שלנו לאוויר בלבד. הוא לא התכוון
שממש נחפש את הדגים מתחת לפני המים.
ונניח שכבר מצאנו, מה אז? פה אלוהים שוב נכנס לתמונה. הוא שם
בכל דג מיליוני עצמות קטנטנות, מהסוג ששולח אותך לחדר מיון
ביום שבת בצהריים כשאתה מחרחר בצורה נואשת. דגים הם בלתי
אכילים לחלוטין באמצעי הניתוח הרגילים העומדים לרשותנו כבני
אדם מתורבתים (סכין ומזלג), ובפעמים הבודדות שכן אכלתי דגים,
לא חסתי על כבודי כמו שחסתי על שלמות גופי ולפיכך השתמשתי
בידיים. העצמות האלה, ה"קוצים", מכניסים אותי לחרדה תמידית ולא
מאפשרים לי ליהנות אפילו מפיסת הדג הקטנה ביותר.
לאימא, לעומת זאת, יש פטנט שמנצל את הזיכרון הקצר שלי: כשהיא
מניחה במרכז השולחן את מנת הדג המהבילה, היא מיד מצרפת את משפט
הקסם: "כדאי לכם לקחת, אין בדג עצמות". לגבי דגים עם צורה
"דגית", כמו למשל קרפיון וחברים אחרים שלא תהיתי על קנקנם, הרי
שהצלחתי כבר לחקוק בתודעתי כי מדובר בשקר וכזב, אך בדגים כמו
נסיכת הנילוס, או למשל סול, זכרוני אינו עומד לי, ואני נוטה
ליפול בפח. אני מעמיס פיסה לאה של היצור החלקלק לצלחתי, נועץ
בו את המזלג, מושיט לפה ו... מנסה לא לנשום חזק מדי עד שאצליח
להוציא את הרומח שתקוע בחך הרך שלי.
ולמרות שהבטחתי, ולמרות שעל טעם וריח אין מה להתווכח, אני חייב
לחזור לרגע לסוגיית הטעם. בנושא הזה לא אאריך במילים, רק אזכיר
את טריז הלימון המונח דרך קבע בפינת הצלחת המפוארת. אם הוא לא
נועד בשביל להקהות ולרכך את טעמיו הנלוזים של הדג, אין לי מושג
מה תכליתו.
נכון, אפשר לתלות את שיקוף הקלמנטינה שטל עורכת מדי פלח בפלח
באפסותו של הדור, אבל אפשר גם לראות בזה נגזרת מעודנת של שנאת
הדגים שלי. כך או כך, אני חושב, למהנדסים הגנטיים של הדור שלנו
מצפים כמה אתגרים בכלל לא קלים.