כשנכנסתי למונית והנהג שאל אותי לאן, ניצבתי בפני דילמה, ורק
כעבור שתיים שלוש שניות הצלחתי למצוא תשובה "הביתה בבקשה".
הנהג חייך ושאל " שלי או שלך?".
"שלי" עניתי בחיוך ונתתי לו את הכתובת של ההורים, קיוויתי שהם
עדיין גרים באותו הבית, שלא עזבו לשום מקום חדש.
כשהייתי ילד היינו עוברים המון ממקום למקום, אני לא חושב
שנשארנו במשך יותר משלוש שנים באותה העיר.
עד לרגע שבו אמא החליטה שמספיק, שהיא לא מסוגלת לעבור שוב
דירה, אפילו לא "רק עוד פעם אחת וזהו".
הזיכרון של אמא צועקת על אבא, בארוחת הערב הוא זכרון עמוק
שנחרט, ההבעה שלה, ההבעה שלו, והשקט שהיה אח"כ.
אמא טענה שזה לא טוב בשביל התינוק שנזוז כל כך הרבה, אבל כנראה
שבשבילי זה היה מאוחר מדי, המעברים בין הדירות השפיעו עלי,
ולבסוף לא יכולתי להמשיך ועזבתי הכל. ארזתי תיק, משכתי את כל
הכסף שהיה לי בחשבון וקניתי כרטיס טיסה לארה"ב.
"בסדר הגענו" אמר הנהג בחביבות, שילמתי לו והוספתי קצת טיפ,
שטר של מאה דולר, "אני לא יכול לקחת את זה" טען הנהג, "זה בסדר
תקנה משהו לאשה או לילדים" אמרתי, ויצאתי.
נעמדתי מול הבית ובחנתי אותו, הוא השתנה מאוד אבל עדיין אפשר
היה לזהות את הטעם של אמא בסידור הכניסה, עציצים מאחורה
ומלפנים פסלי גבס.
הרגשתי מוזר שם, בכניסה לבית, הרגשה של רצון להיכנס, אבל באותו
זמן הרגשה של אי שייכות. עמדתי בכניסה, מתלבט אם להיכנס או לא,
השעה שש בבוקר של שבת, אין אור בבית, אבל פתאום שמתי לב למשהו
מוזר, בחנייה עמד לו אוטו, ולידו זוג אופניים וורודות.
וורוד? הרי אין לי אחות, רק אחים, או לפחות היו לי רק אחים
כשעזבתי.
חישבתי במהירות את השנים שעברו וגיליתי שאם נולד להם עוד תינוק
או בעצם תינוקת שנה אחרי שעזבתי הרי שהיום היא תהיה בת שש או
שבע. האופניים התאימו לגיל הזה, והן גם נראו חדשות.
התקרבתי לדלת, וניסית לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה,
הסתכלתי מסביב ומצאתי את בצון, חייכתי, בצון היה פסל של צב
שאפשר לפתוח ובתוכו לשים דברים, בדרך כלל מפתחות. כשהייתי קטן
והיינו עוברים, תמיד בשבועות הראשונים כשלא הייתי מזהה את הבית
מיד, או לא בטוח בדירה, הייתי פשוט מחפש את בצון.
ניגשתי אילו ופתחתי לו את הגב, והוצאתי את המפתח, יש דברים
שפשוט לא משתנים, חשבתי וסגרתי אותו בעדינות, מלטף לו את הגב.
נזכרתי במשהו, והוצאתי מהתיק את בצה, פסל קטן יותר של צבה עם
סרט וורוד על הראש שראיתי בחנות מזכרות בנמל התעופה, שמתי אותה
ליד בצון ויכולתי לראות שהוא מאושר.
הכנסתי את המפתח לדלת ועצרתי. רגע, חשבתי, אני באמת רוצה לחזור
לכאן? עכשיו אחרי כל השנים? אני באמת רוצה לראות את אבא, אמא,
ואת עודד האח הקטן?. התיישבתי ליד הדלת עם המפתח ביד וחשבתי.
אני תמיד יכול לחזור, וזה יהיה חבל לבזבז את כרטיס הטיסה
לישראל סתם, ועוד ככה וככה תירוצים, עד שקמתי פתחתי את הדלת
ונכנסתי הביתה.
בשנייה הראשונה היה נדמה שהכל נשאר בדיוק כמו ביום שעזבתי, אבל
אז התחלתי לשים לב להבדלים: המגנטים על המקרר, התמונה שעל הקיר
('ביפ'), הטלפון פתאום אלחוטי. ניגשתי לקומקום והוספתי מים,
התישבתי על כסא וחיכיתי שירתחו. 'ביפ'.
ביפ? מה זה אמור להיות? חיפשתי את מקור הצליל, ואז מצאתי, ליד
הכניסה, עמדה לה תיבת אזעקה. קפצתי מהמקום ומיהרתי אליה,"הכנס
קוד" הבהבו האותיות, קוד?,קוד?, לא הייתה להם אזעקה כשעזבתי
מאיפה לי לדעת מה הקוד?!
אולי תאריך הלידה של אבא?, זה לא יהיה זה, אבא לא היה מסכים,
התאריך של אמא? גם לא. תאריך נישואין? לא. ואז נזכרתי והקשתי
15786 תאריך היום הולדת של עודד. האזעקה הבהבה לרגע ואז נרגעה
והמילה "שלום" הופיעה על הצג.
חזרתי לכסא והתיישבתי, זאת לא הייתה דרך טובה להיפגש עם
ההורים, להעיר אותם בשבת בבוקר עם האזעקה.
שמעתי צעדים קטנים יורדים במדרגות, ושם עמדה לה במרכז המדרגות
ילדה קטנה לבושה בפיז'מה וורודה עם הדפסי פילים. היא שפשפה את
העיניים מבולבלת, לא יודעת מה לעשות, לא מזהה בתחילה ואז הפנים
שלה נרגעו, היא חייכה ואמרה "היה לי חלום שנכנס גנב הביתה, אז
קמתי, אבל נדמה לי שסבא היה מעדיף אם זה היה גנב". עכשיו זה
כאב!
הילדה הקטנה הזאת ידעה בדיוק מה להגיד כדי לפגוע, אין ספק שהיא
חלק מהמשפחה, "איך ידעת להיכנס?" שאלה
"אני חייתי אייתם הרבה זמן, והם לא שינו את המקום שבו הם
מחביאים את המפתח" עניתי.
"אבל יש אזעקה".
"עם התאריך יום הולדת של עודד בתור קוד" עכשיו שנינו חייכנו,
היא ניגשה אלי וחיבקה אותי. הייתה לי הרגשה מוזרה שמשהו לא
בסדר, כשלפתע הבנתי מה הייתה הבעיה, לאבא וגם לאמא יש שער
שחור, איך נולדה להם בת בלונדינית?
בחנתי אותה בשתיקה, היא הייתה מקורבת למשפחה, בזה לא היה לי
ספק, אבל היה גם משהו אחר שהיה מוכר אבל שלא הצלחתי לזהות.
"סבא היה מעדיף..." נזכרתי, היא אמרה סבא, לא אבא.
הרגשתי את הדם נוזל לי מהפנים, הרגשתי סחרחורת, הרגשתי שימחה
על זה שאני יושב ולא עומד.
"אוי ואבוי" מלמלתי.
"מה קרה?" היא שאלה בסקרנות.
"שכחתי את המתנה שלך" שיקרתי, השקר הצליח לעגן אותי, להחזיר
אותי למציאות החדשה.
"זה בסדר, עכשיו נוכל ללכת לקנות לי מתנה ביחד, ואז תוכל לקנות
לי בדיוק את מה שאני רוצה" היא ניחמה אותי בחיוך.
קמתי לקומקום, המים כבר רתחו, והיא מצידה ניגשה לארון והוציאה
שתי כוסות "אני שותה את התה שלי עם שתיים וחצי כפות סוכר!"
הכריזה.
"כפות? את בטוחה?" שאלתי.
"אוף, אני תמיד מתבלבלת" אמרה "בדיוק כמו אמא, סבא היה קורא
לנו צמד מבללבלות" צחקקה.
"אמא בבית?" החלטתי לנסות.
"מה פתאום, אמא לא גרה איתנו, אמא גרה בבית משלה מאז שהיא וסבא
רבו, היא באה לקחת אותי מביה"ס, אבל היא חייבת להחזיר אותי
הביתה, ואם היא רוצה לקחת אותי לאן שהו היא חייבת את הרשות של
סבא. אחרת המשטרה תבוא ותיקח אותה."
ניצלתי את הנאום כדי לבחון שוב את תווי הפנים: השער הבלונדיני
החלק, האף הקטן, הסנטר.
ואז נזכרתי, לפני שעזבתי ביקרתי ביקור אחרון אצל אפרת החברה
שלי מאותה תקופה, היא הייתה היחידה שהצליחה להבין אותי, את
הרצון שלי לברוח.
אני זוכר שהיו לנו שיחות ארוכות כאלה שנכנסות לתוך הלילה, כאלה
שבדרך כלל באות עם כוס שוקו ווופלים.
לפני שעזבתי הייתה לנו שיחה כזאת, היא ניסתה לשכנע אותי לוותר
על הרעיון , לנסות שוב, אבל אני החלטתי כבר.
בסוף השיחה עלינו לחדר שלה בפעם האחרונה, ואז עזבתי.
הגיל, המראה, הכל התאים, היא הייתה הבת של אפרת, ושלי.
אני אבא.
"אני חושב שאני רוצה את כוס התה שלי עם 2 וחצי כפות סוכר"
עניתי לה
ושפכתי כף סוכר לתוך הכוס. היא צחקה.
כמה גרגירים נפלו על הכיור ונמלה באה הרימה גרגר אחד והחלה
לחזור.
היא תספר לחברותיה מה מצאה, חשבתי, אולי אנחנו כמו נמלים, תמיד
חייבים בסוף לחזור לקן, למלכה האם, נעשה הכל כדי לרצות אותה,
נחפש מזון, נאסוף אותו, נאגור.
אולי אפילו יש נמלים מורדות שבורחות מהקן, והן חייבות לחזור
הביתה. חייבות לזכות באישור של המלכה האם, וכשהן חוזרות הן
מגלות שנולדו להן אלף אחיות ואולי אפילו בת.
מחצתי את הנמלה בעזרת האגודל, מזגתי את המים לכוס אחת, הגשתי
לה אותה. "תגידי לסבתא שיש לה בעיית נמלים".
ויצאתי לתפוס מונית לשדה התעופה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.