היה היה ילדון מבושם
שאת כל שקרה בחייו הוא רשם
בשיר, במלל ושאר אפרוחים
לאט תעד לעצמו את החיים
הוא תמיד נהג על פי עיקרון
שקבע לעשות את הדבר הנכון
המוח קדח שעות ארוכות
אך את צורך הלב לא הספיק לפצות
עקרונית, עקרונות זה דבר די נחמד
לפעמים נמאס לעשות שוב ביד
אז חופרים בתוך האידאה, מנסים לשנות
ות'כלס עושים לעצמך בעיות
העניין הוא שלא לגמרי ברור
איך לא תשבור את עצמך כמו גפרור
כי כשאתה מנתח את העבר
אתה מבין שאין מה לעשות ושכלום לא עזר
אז הילד המשיך לנסות לחזק
את עצמו שבפנים הוא לגמרי שיתק
העל-אדם היה מין סוג של תכלית
אבל בינתיים הכל היה די מבעית
כי איש אותו לא לגמרי הכיר
הוא שמר על עצמו כמו אתיופי על סיר
וגם כשניסה סוף סוף לדבר
הבפנוכו לא לגמרי השתחרר
וגם כשמדברים, הכל די מסובך
לא ניתן להבהיר את מה שסרח
ההיסטוריה גדולה, ארוכה, נוראית
ואתה נמצא בנקודה הנוכחית
אז הילד בעצם נשאר באיבוד
ובצד הוא יישב לנצח, לחוד
זה בסדר, כמין סוג של צדק גדול
בסופו של דבר, חייו כמכחול
ואם הוא מחליט לצייר את הכל
במשקפיים שחורות, מין רוע גדול
אז מה לעשות שהכל מתהווה
כחרא בלבן, וכלום לא שווה.
ילד, בהצלחה.
04-06-2005 |