כשהייתי קטן אבא תמיד היה לוקח אותי בשק-קמח על הגב. היינו
עושים טיולים בכל העיר, לפעמים הוא אפילו היה לוקח אותי מהבית
עד לגן. כשהייתי בכיתה ב' אבא עלה לשמיים למקום טוב הרבה יותר
ולא נשאר יותר מי שייקח אותי על הגב. הוא היה היחיד שהיה חזק
מספיק להרים אותי ולסחוב אותי, הייתי ילד די גדול בכיתה ב'.
ואז כאילו נשארתי לבד, ואפילו השכנה ממול, עדינה, שהייתה משחקת
אתי ועם אבא כל יום כשהיינו הולכים לפארק מצאה לה דברים אחרים
לעשות. בעלה עזב אותה והיא הייתה נורא עסוקה בלמצוא אחד חדש.
לא אהבתי כל כך את הילדים שלה, הם לא היו נחמדים. פעם אחת
כשביקשתי מהם לבוא אתי לפארק שלי ושל אבא ולשחק מחבואים הם
אמרו שהם לא רוצים כי הם כבר גדולים מדי למחבואים. והם בכלל לא
היו כל כך גדולים. אולי הם גם גדלו כמוני מהר מבפנים כי לא היה
להם אבא. בלי אבא, בלי מי שיעשה לך שק-קמח כמעט כל יום, גדלים
הרבה יותר מהר.

היום אני כבר די גדול, עולה ל-יב', לומד מחשבים, החיים הם רק
שביל סלול בשבילי. אולי זה שלא היה לי אבא רק חיזק אותי, הפך
אותי לבן-אדם יותר רציני ורציונלי, כזה שלא משנה איפה תשימו
אותו הוא ידע איך לצאת משם. זה מה שאני אוהב לחשוב. אני אפילו
תלמיד די טוב ובאוניברסיטה בטוח מקבלים אותי, כשאני עובד קשה
גם יוצא מזה משהו. "העתיד שלי" (רק שלי): "ללמוד", "תואר
ראשון", "חברה", "חתונה", "עוד ללמוד", "אולי עוד תואר אולי
משהו אחר", "בית", "כלב או שאולי חתול", "להתרכז בעבודה", "בית
יותר גדול", "ילדים", "חיתולים מלוכלכים", "טיולים משפחתיים",
"פנסיה", "עיתון כל יום וטיולים רגליים". העתיד שלי כל כך ברור
שזה מחליא אותי, יש לי שביל ואסור לי לרדת ממני, הכל בידיים
שלי ואני לא יכול לסחוב.

אבל היא, היא שונה. היא לא איבדה אבא בכיתה ב', אולי חתול
במקרה הכי גרוע. היא כזאת שהכל לוקחת בידיים שלה. אם יגידו לה
לסחוב על הכתפיים את המורה הכי שמן שיש לנו היא תגיד, "אין
בעיה", ותסחב אותו כמו גדולה. היא מן כזאת שאף פעם לא מבקשת,
אבל אף פעם לא מוצאים אותה בלי. היא מן כזאת שאתה רק צריך
לראות אותה ואתה יודע. עשתה בערך את כל מה שלא עשיתי וראתה את
כל מה שאני לא ראיתי. אותה אני אף פעם לא יוכל לקחת בשק-קמח,
היא כבדה מדי גם בשבילי, גדולה ממני בהכל. כמה שחשבתי שאני
גדול היא גדולה פה שתיים. פעם סבא שלי, שמואל, אמר לי שלפעמים
בחיים לרצות זה לא מספיק. הוא אמר לי את זה יום אחד שלא הפסקתי
לבכות כי רציתי שאבא יחזור, והוא לא חזר, כמה שרציתי. אני חושב
שסבא שמואל צדק ולפעמים זה באמת לא.

לפני חצי שנה הלכתי לשכנה שלי, עדינה, רציתי לשאול אותה מה
לעשות, היא ממש טובה בעניינים כאלו. היא אמרה לי שאהבה זה לא
משהו שבא כי רוצים, היא אמרה שאהבה זה משהו שבא לבד ולא משנה
כמה רוצים ודורשים ובוכים היא באה לבד. היא אמרה מן כזה משפט,
"לאהבה אין שם, גם אם תקרא לה הכי חזק היא לא תדע שאתה מדבר
אליה". השכנה שלי עדינה היא אישה מאוד חכמה, רואים שיש לה
ניסיון. לבן שלה רן יש חברה כבר ארבע חודשים, היא מצאה לו
אותה. הוא התגייס לפני שנה וחברה שלו בת שש-עשרה, תמיד כשאני
חושב עליהם אני נזכר בשיר הזה של ריטה אבל אין קשר. בקיצור,
אחרי שחיכיתי הרבה זמן, והאהבה, איך שלא קוראים לה, הרגשתי
אותה בפנים. לא הפסקתי לחשוב עליה, על הזאת עם הכתפיים. אני
יושב שולחן אחד מאחוריה בשיעור היסטוריה, לפעמים אני מבקש ממנה
מחק או עפרון, והיא תמיד נותנת בחיוך כזה שלי פשוט קשה לעשות.
פעם ישבתי שעה שלמה מול המראה מנסה לעשות את החיוך וכלום לא
יצא, אולי גם לו יש שם שאני לא יודע. עברה חצי שנה מאז החצי
שנה שעברה ואני נעשתי פחות ופחות סובלני. אז באתי אליה שוב
ובדרך פנימה ראיתי את חברה של רן יוצאת החוצה עצובה משום מה.
בפנים ראיתי את רן רואה טירונות, הילד לא מפסיד פרק. מסתבר
שהאהבה שהוא הרגיש עם אפרת לא הייתה אמיתית, היא הייתה אחת
"בכאילו". רואים על רן שיש לו ניסיון, היו לו כבר עשר חברות
והוא כבר לא היה בתול מגיל חמש-עשרה. אבל רן לא אוהב יותר מדי
לדבר, רן אוהב לראות טירונות, אז הלכתי שוב לעדינה. אמרתי לה
שהאהבה כבר אצלי הרבה זמן ושאני לא רואה שהיא גם אצלה, ובכלל
אם האהבה יכולה להיות סתם אז איך אני יודע שאצלי היא לא. אבל
עדינה לא הקשיבה, היא הייתה עסוקה בטלפון. היא אמרה לי,
"שנייה, אני בטלפון", ואז ששאלתי עוד פעם היא אמרה שאני כבר
ילד גדול, ושאני צריך ללמוד איך להתמודד עם דברים לבד, ושלא כל
פעם אני יכול לבוא אליה ולבקש שתסחב אותי על הכתפיים, שגם לה
יש חיים, ושהיא רק שכנה שלי ולא חברה שלי.

מאז לא הלכתי עוד הרבה לעדינה, רק נפגשנו לפעמים כשהיא באה
לקפה אצלנו. הייתי עובר לידה בסלון ואומר, "היי", היא הייתה
עונה ב"מה נשמע? הכל טוב?", הייתי אומר, "כן מצוין" מהנהן,
וממשיך לחדר שלי - אם הייתי בדרך לחדר שלי, או החוצה - אם
הייתי בדרך החוצה.

היום, אני כבר לא מחכה לאהבה, ראיתי מה קרה לחברה של רן, היא
חיכתה וחיכתה וגם אחרי שהיא חשבה שהיא באה זה בכלל לא היה
אמיתי וזה היה רק אהבה של "בכאילו". אני רוצה שזאת עם הכתפיים
תאהב אותי אבל אני לא מחכה, עכשיו אני מבין קצת יותר. כמו
שאמרתי לכם ילד שגודל בלי אבא גודל מבפנים הרבה יותר מהר. היום
אני לא מחכה יותר שהיא תאהב אותי. אני רק רוצה שיום אחד, אולי
אם היא תוכל, היא תיקח אותי לסיבוב שק-קמח על הכתפיים.