הוא הלך לכוון המקלחת. מחשבותיו רצות בתוך ראשו. הוא פנה,
המסדרון מואר מהחלונות בחדרים, החדרים בביתו פתוחים כאשר אין
בהם אף אחד. הוא חושב שזה מייצג את אופיו הפתוח, מלבד זאת הוא
סובר שכך יותר נעים לחיות, כשאין תחושה של מחנק בין החדרים
הסגורים, מה גם שהוא אוהב את מראה המסדרון המואר למחצה מן
החדרים.
הוא נכנס למקלחת וסגר את הדלת. אוטומטית הוא נעל אותה. בלי
לחשוב פעמיים, כמעט פעולה בלתי רצונית. נעילת הדלת
בשירותים-מנהג אליו התרגל כבר מגיל צעיר. הוא פשט את חולצתו
מעליו, יצא לו להסתכל במראה על חלקו העליון החשוף. הוא התבונן
בבואתו, מבחין במשחק של האור על גופו. שומע ילדים צוחקים
מלמטה. חבטת הכדור אל הקרקע, ובחזרה אל השמיים. ושוב החבטה.
מזכיר לו את המיגרנה ממנה החלים לא מזמן. הוא קירב את פרצופו
אל המראה, בחן את פניו, את פצעיו, עוד מעט יחלימו, זה עניין של
גיל. מסתיר את האור מעיניו ומביט איך אישוניו גדלים. פונה אל
החלון, חוזר אל המראה, ואישוניו קטנים כראשי סיכות. הוא התרחק
בחזרה, פשט את הג'ינס הישן והטוב שלו, זה שכל כך אוהב. הג'ינס
מספר עליו הכול, כול המסעות שעבר, כול החוויות. הוא זוכר את
הנשיקה הראשונה שלו, נישק את הבחורה שם ביער, יחד עם הג'ינס
הזה. זוכר את ההפגנה בה השתתף - צמחונות וטבעונות, בשר = רצח,
האידיאולוגיה תנצח- יחד עם הג'ינס הזה. איך גנב מהמכולת ארטיק
קרח למען חברו הטוב שהרגיש צימאון כבד וחוסר יציבות, סחרחורת,
קרא לזה. לא תפסו אותו, אבל הוא רץ כפי שלא רץ מעולם. וכל זאת,
עם הג'ינס הזה. הקים להקה שמתיימרת להשתייך לסגנון הפאנק רוק
וקבע לה שם שהיה שנון אך מגניב, משהו בסגנון המשחק מילים או
סתם בדיחה פרטית. הכול עם הג'ינס הזה. זוכר הוא גם את ההופעה
הראשונה שלו בתיכון יחסית מכובד בעירו, שבה הופיע לבוש עם
הג'ינס הזה.
והג'ינס הזה, עכשיו מוטל על הרצפה ללא רחמים, מוזנח ועלוב הוא
נראה, כאילו אין צורך בו יותר. בכל זאת השאיר את הג'ינס על
הרצפה. בין כה וכה הג'ינס צריך לעבור כביסה, חשב. הוא פשט את
תחתוניו ונשאר עומד עירום לגמרי מול המראה, ועדיין ראה רק את
חלקו העליון, ואילו חלקו התחתון היה מוסתר בגלל הכיור הלבן
שהיה תלוי מתחת למראה. הוא פתח את דלת המקלחת
השקופה לגמרי, רק היום אימו ניקתה אותה מלכלוכים שהצטברו תודות
לטיפות המים שהתייבשו והסבון שהותז בלא מתכוון על ידי אחד מבני
המשפחה. ידיות הכסף והדוש היו מבריקים מאין כמוהם, אבל הוא ידע
שלא יחלוף זמן רב ושוב המתכת תתכסה בלכלוכים לא כל כך נאים.
הוא פתח את הברז. זרם המים היה חזק והקפיץ אותו קלות. העוצמה
הייתה חלשה יותר כאשר ניסה לפתוח שוב. הוא הניח ידיו תחת הברז
והרגיש איך אצבעותיו מתמסרות לזרם המים, הטיפות הקרות מדגדגות
בציפורניו, הוא הרגיש את בשרו תחת ציפורניו, כובד משקל הטיפות
הוא שגרם לתחושה זו. הוא הניח לטיפות ליפול מידיו, נפלו ונעלמו
בפתח הביוב. הוא הרגיש איך גופו החם והמזיע מצטנן וצמרמורות
קלות עברו לאורך גופו העירום. הוא קרב את ראשו אל מתחת לפתח
יציאת המים. זרם של טיפות קרות ומקסימות נפלו על פניו ועברו
לכל אורך גופו. כל כך יפה הוא היה כשעצם את עיניו והתמסר למים
הצוננים, הרגיש לגמרי את המתנה שהם נותנים לו, מקשיב לטיפות,
הן מספרות לו סיפור. בלדה. מותר לו לבכות. לא יראו, אין ממה
לחשוש, הטיפות דואגות להסתיר את הכאב על ידי קסמן. הוא חייב
להיות בשקט כדי להקשיב לסיפורים המופלאים של הטיפות, שחוו כה
הרבה לפני שבאו אליו. זה הזמן שלו להיות בשקט ולהקשיב לנשמת
החיים. להקשיב ולהתפוגג. כי יש כל כך הרבה דברים שעליו לדעת.
דברים שלא הכיר. הוא הפסיק את זרם המים בשלב מסוים. זה הזמן של
הטיפות לנוח, כל אחד צריך לנוח. קרצף את שערו ועיסה את ראשו
בתנועות קבועות. הוא טפח על עורו והחליק את הסבון לאורך גופו.
בועות קטנות צצו להן, ונעלמו עם טפיחה נוספת. זה הזמן שהוא
מרגיש את עצמו יותר ממה שהוא מרגיש את עצמו במשך היום. הוא
מרגיש כל איבר שכואב לו, כל מה שלא היה מסוגל להרגיש כשהיה
בתנועה. הוא הרגיש את הדם זורם בגופו, הוא שמע את פעימות ליבו,
הוא הרגיש איך מוחו חושב, את ראשו מסרב לרפות. הוא נזכר ששמע
שראשו שוקל כמחצית מגופו, והיה גאה בראשו שמחזיק מעמד כל כך
הרבה שעות. זה הזמן להרפות, הוא חשב. והניח לראשו להישפך.
הוא נשם לאט ועמוק, מרגיש כל נשימה. מודה מכל הלב שיכול לנשום
וכל כך שמח שניתנה לו הזכות הזאת. הוא פתח בחזרה את הברז. המים
זרמו לתוכו. חוללו מהפכות בגופו. זרם המים הכביד על ראשו. הוא
ראה איך הסבון יורד מגופו ומצטבר בפתח הביוב. יורד לאט-לאט, יש
תור. הכול מסודר. הוא העביר את ידיו על פניו. מוחה דמעה ליד
עיניו. נפתח במוחו זיכרון שהחליד. חלון שנסגר לפני זמן רב. הוא
סירב לפתוח את אותו חלון, אך הזיכרון קפץ לו לפנים. סרב להרפות
ממנו. נעל בו את לסתותיו. הוא הרגיש אבוד. הוא הרגיש שהוא נופל
למטה. המים המשיכו לזרום על גופו אבל הוא הרגיש שהוא מתהפך,
נוגד את חוקי הפיזיקה. משמיד את כל חוקי העולם. המים נאבדים
באוויר. כל העולם נשאב לתוכו. הוא לא צריך את האוויר. איננו
צריך לנשום. האוויר נאבק בגופו. דורש להיכנס לתוכו. רוצה
להחיות אותו. אבל הוא לא צריך לנשום. הוא כבר נמצא בין המתים.
הוא צף לו על פני המים. המים לא יכולים לשאת את כובד משקלו.
הוא כבד מדי. הוא שוקע לקרקעית. הוא פתח את דלת המקלחת השקופה,
עליה נחו טיפות קטנות. עוד מעט יתייבשו וילכלכו את דלת הזכוכית
השקופה, חשב. רק היום אמא ניקתה אותה. הוא לקח את המגבת
המקופלת על האסלה. פרש אותה באוויר והצמיד לגופו. הסתכל על
גופו הרטוב המשתקף מן המראה, הידק את המגבת חזק אל גופו כדי
שתדגיש את קו גופו. הוא חזר על פעולת הפרישה והפעם הניח את
המגבת על ראשו. חפף עם המגבת את ראשו וייבש את השער עד כמה
שהמגבת הייתה מסוגלת לייבש את שערו. ושוב, פרש את המגבת
באוויר, והדק חזרה אל גופו. הסתכל פעם אחרונה במראה ושחרר את
נעילת הדלת על ידי סיבוב המפתח. הוא יצא אל המסדרון המואר
למחצה ופנה אל חדרו.