רוצה לאחוז בגופך האהוב בזרועותיי,
רוצה את שפתייך התאוותניות מול שפתיי,
רוצה את חיוכך שיאיר את יומי,
רוצה שפעימות לבך תואצנה בעטיי,
רוצה לחמם לחיי על שדייך,
רוצה שתאחזי מותניי בידייך,
בעת שאת מלותיי אשגר לנשמתך
והאהבה תשרור בתוך לבך...
ואני בינתיים צופה כבר בכוכבים,
רואה בין שורות ושומע בין המילים
אותות של היסוסים,
רמזים להצבת תנאים,
מופתים למחשבות קרות
בלי יצרים ולהט רגשות,
אולי רק שמץ של סקרנות
שעבור רצוני לא שווה כלום.
"שניפגש לא יקרה כלום"
כך אמרה ללא כחל ומצמוץ,
בעקרה כל צ'אנס לשמץ התלהבות
בנוטלה כל עוקץ לספונטניות,
בדורסה את שניבנה מלכתחילה
בכוח הדמיון והמילה הכתובה,
בהותירה סימן שאלה -
למה בעצם מיועדת הפגישה
אם כבר גמלה החלטות במוחה
ומחקה כל מלה כתובה מזיכרונה?
25/10/02 |
