קרן אור תל-אביבית על הבטן שלי, זו הדרך האולטימטיבית להתעורר.
ריחות של ים וקפה מכל עבר, של עשן משאיות וסבון בריח פסיפלורה,
נמס במים החמים וכל כך מתחשק לי להצטרף אליך.
שבת בבוקר, זוהי נקודת ההשקה שבין ייאוש לתקווה. רוב הסופשבוע
עבר, אבל היום הנפלא מכולם רק התחיל. הוא ייגמר כל כך מהר, אבל
יהיה מדהים. מתגלגלת קצת על הבטן, נמתחת ונפרשת על כל המיטה,
באלכסון. מרגישה את הנמשים מקפצים בחזרה למקומם, נספגים בלחיים
ובקצה האף, מתחצפים.
פותחת גלגלצ של שבת בבוקר ונפרדת מהסיכוי האחרון שלי לחזור
לישון. נשענת על הכרית ומלטפת את הבטן, עוצמת את העיניים
ומצליחה להרגיש את הבריזה המבורכת על הריסים ולשבריר שנייה,
מתגעגעת למגע של הגשם על הפנים.
ניגשת לחלון, מסתנוורת מכל הצבעים העזים, הבהירים, הפסטליים,
המלוכלכים. לעיר הזו יש קסם מלוכלך. בינתיים אתה יוצא מהמקלחת,
מחבק אותי, משפריץ טיפות קרירות לכל עבר.
המחשבות של שבת בבוקר תמיד אטיות, ספוגות וקצת מעורפלות. הדבר
הכי ממוקד שאני יכולה לשלוף מהסרט הנע בהילוך אטי בראשי הוא
שאני מתגעגעת לטור השבועי של דנה ספקטור.
הגיטרה הישנה שלך שוכבת בפינה. הזמן השאיר עליה את חותמו והיא
כל כך יפה ככה, חכמה ופצועה, מלאת נחת. אתה קולט אותי מסתכלת
עליה בכמיהה ולוקח אותה לידיים. אני מרגישה את המגע החמים שלך
עליה, עליי. עם הצליל הראשון עולים הזיכרונות.
הבטחת שנאכל את השלג בכפית, נרקוד תחת אורותיה הרכים של פריז
ונפשוט מעלינו את ניו-יורק כמו מעיל פרווה כבד. ברגעי הטירוף
נלגום את הצוף המבעבע ונדמם כרימונים, נאשים את העיניים
המשקרות ותמיד נלך באותו הקצב. ההתרגשות ממלאת אותי ואני
מרגישה כמו ילדה קטנה. במילותייך המתנגנות אליי ברגש, נועדנו
לשרוף את העיר.