הרגשת האופוריה הזאת, הולך, מדבר, צוחק, צועק ,מתבונן, שותק,
ופתאום כשזה בא מבחוץ הכל נראה כמו סרט, אני מתבונן מאחורי מסך
גדול.
אבל זה רק סרט, זה רק סרט גדול וארוך ולא מעניין גם, פחיות
מתפוצצות וצהובות לא מעניינות אותי כי הן חלק מסרט גדול שאני
לא חלק ממנו, שמי ציון מעניינים אותי, מעניינים מאוד. אני יושב
לי על סלע גבוה, עננים לבנים מפוזרים בשמי ציון, למולי מראות
צפת העתיקה, קבר האר"י על"ה נמצא מולי, והרים גדולים ושקטים
מפוזרים להם מסביבי. אני בשקט, שעות, ימים, חודשים, פתאום אני
מרגיש את המסך מתיישב מולי. אני שונא את ההרגשה של המסך, כל
פעם שהוא בא אז אני שומע ורואה דברים לא נקיים. ובעודי מנסה
להעיף את המסך אני רואה כדורים צהובים וגדולים שעפים במהירות
לכיוון צפת אהובתי, "כוס אמק", אני מנסה לצעוק, אני מנסה לצעוק
אבל לא מצליח כי זה רק סרט, ואני מאחורי המסך ואף אחד לא שומע
אותי. "כוס אמק! כוס אמק! כוס אמק!!! תקשיבו לי נו! שמישהו
יעצור את הכדורים!" אף אחד לא עצר את הכדורים הצהובים האלה,
שעפים להם במהירות ברוגע. הם רגועים הכדורים הצהובים, עפים להם
מעל שמי ציון. |