זה נגמר, זה עבר.
הסערה חלפה, הלהבה כבתה.
אולי פחות מאושרת, אך יותר רגועה.
כל הזבל מנפשי פרץ מחוצה לו. וזעק. ושתיקה. מבוכה.
וחיוך צר עולה מלווה בדמעה, חיוך של אושר דמעות של כאב,
תמיהה, האם צדקתי?
מחשבות של תקווה. אך לא.
הגאווה. ההשפלה. הסבל.

הבלבול הרב, שלא נפסק, לרגע לא דל.
רועדת. מפחדת. האם זה באמת נגמר?
הזמן, שיניח לי לחיות, מחדש את חיי לבנות.
אך מה אני יודעת באהבה? אני נערה מתבגרת.
הורמונים. סקרנות. ריגושים.
אני יודעת את העובדות, אך זה מרגיש אמיתי, למרות שלא קיים
אם זה נועד, זה יהיה
אך לא.