[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיים ישראלי
/
מעקפים

מעקפים

1.
מירנדה, תמגוצ'י, פרנצ'סקה, מוצ'קלה, מושקה - כל אלו הם מקצת
השמות שקראנו לה. כולם על טהרת החיבה והאהבה, שמות מבית מדרשה
של אימי עליה השלום. מי כמוה היה בהמצאת שמות - לאנשים, חיות
ואפילו לעצמים. הייתה ממש אוצר בלום של שמות, שמות לכל מטרה
ולכל חפץ תחת השמים. יהיה זה השכן הזקן שנקלע לסיפורה, בעלה או
אחד הנכדים ואפילו עץ הגויבה הענק שבחצר, מי שלא יהיה היה תמיד
זוכה לשם מיוחד ומתאים לסיטואציה בה הוא מופיע.
אדם שלא היה מורגל בכך, בשום פנים לא היה יכול לעקוב אחר
המתרחש בשיחתה. השמות של אותה ישות היו מתחלפים לאורך כל
השיחה. אנחנו הקרובים לה לא רק שהיינו מבינים אלא היינו
מתמוגגים מן העושר השופע של השמות, ומן הדרך המדהימה לומר כל
כך הרבה ע" י שם בלבד. עם השנים, כולנו, שלשת הבנים, סיגלנו מי
יותר ומי פחות סגנון משונה זה, בעיקר לצורכי תקשורת פנים
משפחתית.
היום בביתי, אנו ממשיכים מסורת זו, וכך כשהיינו קוראים לה
הביתה מן החצר היא הייתה מושקה, בבית כשהייתה מתפנקת בחיקנו
הלא היא מוצ'קלה, כאשר מדברים בשבחה, כמה היא יפה וכמה היא
חכמה, הרי היא מירבלה או מירנדה, וכאשר סתם קוראים לה לבוא
ולשבת איתנו מול הטלוויזיה, היא תמגוצ'י הקטנה. כך קראנו לה
לחתולת הבית היפהפייה שלנו שנדרסה למוות בערבו של יום חמישי -
ו' מרחשוון תשנ"ח. בדיוק ביום ובשעה בה החזירה אימי עליה השלום
את נשמתה לבוראה, שלש שנים קודם לכן.   שמעתי אומרים - לחתול
יש שבע נשמות.

2.
יום אחד, לפני כעשרה חודשים. אני מגלה גור חתולים קטן וצורח
בחדר המדרגות ליד פתח דירתה של השכנה חדווה. חדווה זאת, לאחר
שנפרדה מבעלה ולאחר שבנותיה עזבו זה מכבר את הבית, נותרה עם
מאהביה בלבד. והיו לה בלי עין הרע כמה וכמה. את הסיפורים על זה
ועל ההוא הייתה חולקת עם אישתי בלבד. לעיתים נדירות כאשר
הסיפור היה עסיסי במיוחד הייתה רינה, אישתי, מספרת גם לי. מתוך
סיבות שאינן מובנות לי כל צורכן, החלה חדווה לדאוג לחתולי
הרחוב בסביבה. והייתה מאכילה אותם בחצר הבית המשותף בינות
לשיחים והמכוניות של השכנים. חלק מן השכנים החל להתרעם על
הדבר, לי אישית זה לא הפריע, אך ככל שהשכנים התנגדו לכך יותר,
כך הייתה היא מתחזקת במעשיה. הגיעו הדברים לידי כך שהייתה
מכלכלת עשרות חתולים מן הסביבה. עד שנהפך הדבר לזרה גם לי.
לאחר כמה ימים של יבבות וצריחות, ביום ובלילה, הודעתי לחדווה
"רשמית" כי אייני מסכים לכך שהיא תגדל את החתול הצרחן הזה בחדר
המדרגות.
"אז מה אתה מציע לעשות בו?"  היא שואלת אותי.
"תגדלי אותו בתוך הבית, "את לא יכולה להפוך את חדר המדרגות
לבית מחסה לחתולים!" אמרתי בכעס מעושה.
"אבל אתה יודע יפה שהחתולה שלי בבית לא תיתן לי לגדל עוד
חתול".
"חדווה", אמרתי לה "בשבוע הבא החתול לא יהיה פה. או שתמצאי לו
בית, או שאני מעביר אותו לעיר אחרת."
הייתי מאד רציני ומשכנע. גם חדווה וגם רינה ידעו שזה בדיוק מה
שאעשה. מה עוד ששתיהן ידעו כי לגדל את החתול ליד הדלת בחדר
המדרגות זה ממש לא פתרון.
למחרת, אני חוזר מן העבודה, וגור החתולים הצרחן איננו- השקט
חזר לביתי.
כשרינה נכנסת הביתה אני שואל אותה "מה, מצאתם לחתול בית?"
"כן" היא עונה לי "מצאנו לה בית."
"מה זאת הייתה חתולה?" אני שואל .
"כן, החבר הוטרינר של חדווה הבטיח לעקר אותה בעוד כחודשיים".
"העיקר שהיא לא תצרח לנו יותר בחדר המדרגות" אני אומר.
לא , היא לא צרחה יותר, אך בלילה שמעתי אותה מגרגרת לא רחוק
ממני, בפינה מוסתרת ליד הארונית של רינה בחדר השינה, אכן נמצא
לה בית. הן היו שלש, רינה, חדווה, ומושקה הקטנה, ולא יכולתי
להן.
מירבלה גדלה ונהייתה חתולה יפה במיוחד. היה לה שער ארוך וסמיך
בצבעי - לבן בוהק, חום אדמוני ושחור. מי שלא ידע שהיא בעצם
חתולת רחוב היה משוכנע שלפניו איזה סוג נדיר של חתולה פרסית.
היה מישהו שהתעקש שהיא חתולה סיבירית. מכל מקום, כמו לכל בני
מינה, היה לה אותו שילוב מדהים של חיית בר טורפת עם ביתיות
קטיפתית. המרשים מכל היה, שהכירה ונענתה לכל מגוון השמות
הדינמי שלנו, שיתפה פעולה ונראתה כנהנית מכך לא פחות מאתנו.

3.
הספר, " והיום איננו כלה" של הסופר הקירגיזי, צ' ינגיס
אייטמטוב, מתחיל בתיאור מופלא על מהלכיה הליליים של שועלה
רעבה, ליד תחנת הרכבת, בישוב הנידח "בוראנלי בוראני" במרכז
הערבה הקזחית הענקית.
לקראת בוקר ולאחר לילה מתיש של מארב כושל לצייד, כאשר הרעב
מכריע את פחדה, מחליטה השועלה להגיע אל המסילה לפני שיאיר היום
ולנסות את מזלה בשיירי מזון שהושלכו על ידי הנוסעים.
מעתיק המסילה הוותיק ידיגיי, גמר זה עתה את משמרתו בבקתה
המערבית הרחוקה. מחליפו הודיע לו את הבשורה המרה. חברו הטוב,
האיש שכל כך העריץ, הזקן קזנגפ נפטר בלילה. ידיגיי הלך לאורך
המסילה בדרכו אל מנהל התחנה. "לפני כל דבר אחר יש לדאוג לקבורה
כהלכה" הוא חושב לעצמו.
השמש עדיין לא זרחה אך השמיים כבר היו חיוורים מעט. לפתע פוגש
ידיגיי בשועלה. היא קופאת במקומה.מבטה מהפנט אותו והוא קופא גם
כן. "מה קורה פה לכל הרוחות - מה הוא מתמהמה?" הרים ידיגיי
אבן
להשליך עליה - והיא עדיין נועצת בו את עיניה הזהובות. מייד הוא
נזכר באגדת העם הקזחית המספרת כיצד מתגלגלת לה נשמתו של אדם
לאחר מותו בחיית המדבר. "לכי לך" הוא פוטר אותה וממהר לדרכו.

אדר, בתי, הביאה לי ספר זה אתמול לבית ההחלמה למנותחי לב הצמוד
למלון כפר המכבייה.
נותחתי לפני שבוע, ניתוח מעקפים, ע"י פרופסור אדם שלונסקי.
בפגישה הראשונה שלי אתו לאחר הניתוח הוא מסביר לי  "יש לך
פרפור חדרים - כעשרים אחוז מן המנותחים מגיבים כך לאחר הניתוח,
יש לזה טיפול תרופתי וזה עובר לאחר ימים ספורים - אתה תהיה
בסדר" הוא מבטיח לי.
"יש לך לב קטן וחזק" הוא מוסיף.
"קטן?" אני שואל, "מה זה אומר?"
"זה אומר - לב שלא עבר טראומה, לב תקין."
כשהוא לידי אני מעז ומנסה להזיז את עצמי משהו.
"למה הכל כל כך כואב?" אני שואל אותו.
פרופסור שלונסקי מחייך וסוף סוף מסתכל לי בעיניים. "מסתבר שבית
החזה לא תוכנן מלכתחילה לפתיחה מן הסוג שעשינו לך."
והוא מייד פונה לעיון בתיק. "אני מגדיל לך את המנה נגד כאבים",
הוא אומר לי, ומוסיף  "אבל אתה צריך לשפר את הנשיפות".
"בסדר עשינו עסק" אני עונה לו.
"אני אבוא לבקר אותך מחר, להתראות." ואדם מסתלק לו בצעדים
גמלוניים.

ביומיים הראשונים, הטראומה היא נוראה. הרגישות והכאבים בבית
החזה, בצלעות ובעצם הסטרנוס המנוסרת, מאפשרים לי שכיבה על הגב
בלבד ללא שום תנועה. מסכת חמצן עוזרת לי בנשימה. הנשימה נעשית
במנות קטנות ומהירות. כל ניסיון לנשום או לנשוף ממש, מזכיר לי
מייד מה אני עושה פה. ניסיון להזיז מעט את הגוף ולמצוא מקום
אחר לתחת המיובש שלי, גורם לי להשמיע זעקת כאב שמבהילה את חסן,
האח הערבי. ללא תרופות הטשטוש לא הייתי עומד בכך.
בבוקר, לפני שפרופסור שלונסקי הגיע, פיזיותרפיסטית קטנה הביאה
לי את מכשיר הנשיפה ולימדה אותי לנשוף בו - המטרה היא להריץ
כדור פינג-פונג במעלה הספרות, לפחות עד הספרה חמש. אני בקושי
דוחף אותו לשתיים. חסן מרגיע אותי "יהיה בסדר אלי, אל תדאג,
מחר כבר תעשה שלש".
בשעה עשר, האחות הניה מציעה לי להתרחץ לבד.
"אבל כיצד?" אני תמה "עם כל צינורות הניקוז האלו?"
"לא, לא" היא מרגיעה אותי "אנחנו נוריד לך הכל".
והלא יאומן מבחינתי אכן קורה - אני לבד במקלחת של חדר
התאוששות. לאט לאט אני מוריד את החלוק, מווסת לי את חום המים
ונכנס. הכל עדיין תפוס רק ידי ורגלי נעות. חלק הגוף העליון
כמקשה אחת, כאילו גיבסו אותי מהישבן ועד לצוואר, ובכל זאת אני
מתרחץ לבד. יש לי סבון קטן ובעדינות מרבית אני מסבן את הצלקת
בחזה. זוג חוטי חשמל יוצא לו ממש ממרכז החזה. חוטים אלו יהיו
הדבר האחרון שיוסר לפני שאצא מבית החולים. החוטים מחוברים
לאלקטרודה קטנה התקועה עדיין בלב, למקרה שיהיה צורך בהחייאה
ע"י שוק חשמלי.  הם לא לוקחים שום סיכון הרופאים האלו.
אני מצליח להתיישב על כסא הפלסטיק ולסבן את שאר חלקי גופי,
כולל הצלקת הארוכה ברגל ימין לאורך השוק עד מעל לברך. מקלחת
ראשונה זו הייתה לי נקודת מפנה. מצבי הלך והשתפר במהירות ,
ביום החמישי לאחר הניתוח אני יוצא בלווית רינה ואדר אל בית
ההחלמה בכפר המכבייה. לפי התכנון אני אמור להיות שם עוד ארבעה
ימים תחת השגחה רפואית.
לאחר שרינה, אדר ואנוכי גומרים את תהליך הכניסה המסובך כל כך,
אנו סוף סוף בחדרי, מתפנים לארגן את החדר לשהייה נוחה.
"אבא" אומרת לי אדר "הבאתי לך ספר מקסים."
"איזה ספר?" אני שואל.
"זה הספר שסבתא קראה בו ביום מותה, לקחתי אותו אז ממיטתה".
"באמת?" אני שואל. "מה שמו?"
"תקרא אותו אבא ממש טוב".
אני הופך אותו לראות את שמו - "והיום איננו כלה" - מאת-
צ'ינגיס אייטמטוב. שם מוזר אני אומר לעצמי ומבטיח לקרוא בו.

4.
לפני אחת עשר שנים קבלה אימי המנוחה התקף לב חמור. בבית החולים
תל השומר לשם הובהלה, נאמר לנו כי נגרם לה נזק בלתי הפיך
וכנראה לא יהיה מנוס מניתוח מעקפים, אז, ניתוח חדשני ומסוכן
למדי.
כעבור מספר ימים אימא נותחה ע"י פרופסור נדב גלילי - וד"ר אדם
שלונסקי, אז,מנתח צעיר ומבטיח, יד ימינו של פרופסור גלילי.
הצעיר ליווה את אימא לאורך שלבי ההתאוששות, והתחבב עליה
במיוחד. את אי ההצלחה של הניתוח הייתה זוקפת לחובתו של פרופסור
נדב גלילי, "הקצב", בלשונה. ד" ר אדם שלונסקי , היה המלאך.
אימא יצאה מן הניתוח פגועה ופצועה. הנזק בלבה היה בלתי הפיך.
היא המשיכה לסבול מכאבים עזים בחזה עוד ליום מותה, שמונה שנים
לאחר מכן.

5.
אני שוכב לי בחדרי, שם בכפר המכבייה. איך שהוא אני מצליח לסדר
תנוחה טובה לקריאה וקורא את "היום איננו כלה"  והנה - הלא
יאומן מתרחש. זה עידן ועידנים שאני מצפה לו, מאז שנות ילדותי.
לא אדע לקרוא לזה בשם. עם הבגרות הלכה התופעה ונעלמה מחיי. מאז
נותרתי רק עם געגועים ופליאה.
יהיה קשה להסביר מה זה בדיוק אבל אנסה.
בערך בגיל שמונה, כאשר הקריאה הפכה יותר ויותר קלה ואוטומטית.
החילותי לחוות חוויה משונה בשעת הקריאה. בתחילה הייתה החוויה
הזו מופיעה ונעלמת באופן ספונטני, ללא שליטה מצדי, אך מהר מאד
למדתי לשלוט בזה. עם כניסתי לקצב קריאה יציב הייתה מתפתחת לה
בי מעין תודעה שניה העוקבת אחר הקריאה, כאילו היא ישות אחרת.
חלק אחד של ישותי היה ממשיך להיות מרוכז בקריאה קולט הכל זוכר
ונהנה, בעוד חלק אחר, היה מתבונן במנגנון הקורא הזה במעין
שליטה מגבוה. כאשר הייתה אותה תודעה גבוהה בטוחה שהמנגנון
הקורא נכנס לקצב ואין צורך יותר להשגיח עליו, הייתה פורשת לה
ויוצאת למעין מקום אחר של זמן וחלל. לקצב שונה לגמרי, מהיר
עשרות מונים מהחיים הרגילים - מן הקריאה . אותה תודעה גבוהה
הייתה אז משוטטת במין חופש ועוצמה בלתי מובנים אך מאד מוחשיים.
הדבר דרש ריכוז מרבי וכל סטייה הייתה מייד מנחיתה אותי לידי
ישות אחת, רגילה ומשעממת.
כאשר לא הופרעתי על ידי גורמים חיצוניים הייתי יכול בקלות
לחזור לאותה התפלגות משונה של התודעה. למשך כל זמן הקריאה.
אז בילדותי הייתי קורא לזה גלגלים. הייתה לי אז הרגשה ברורה
שהחלק הקורא נמצא בתוך הפה, והוא מתגלגל לו שם בקצב קבוע. מעין
גלגלי שיניים בתוך פי הקוראים ומבטאים את המילים. ואילו החלק
המתבונן, היה מעין גלגלים ענקיים של תודעה, בלתי נראים ומקיפים
את העולם כולו. גלגלי ענק אילו היו מקבלים תנועה מן המרכז, מן
הפה הממשיך לקרוא, ומגיעים למהירויות עצומות בהיקף.
העונג היה בכך שלמרות המהירות המסחררת והכמעט בלתי נתפסת,
הייתה תודעתי ללא כל מאמץ, עוקבת וזורמת באותה מהירות.
ברבות השנים למדתי לדעת שהמהירות בקצוות המרוחקים של אותם
גלגלי תודעה, עקב רדיוס הסיבוב הענק יכולים באופן תיאורטי
לעבור אפילו את מהירות האור. מהירות האור, כידוע, היא גבול
המהירות העליון של עצם פיזיקלי כלשהו, ומכאן בנראה נבעה ההרגשה
המופלאה של מעבר למעין ממד אחר של חלל וזמן שהייתה נלווית
לתודעה זו.

6.
היום הוא יום השנה למותה של אימי. מבעוד יום הדלקתי נר נשמה
והנחתיו על שולחן הכתיבה בבית ההחלמה של כפר המכבייה. לקראת
הערב הלך הנר ודעך, כאשר כבה לגמרי הסתכלתי בשעוני, השעה הייתה
5:30 בערב. זכרתי שזו השעה בה קיבלתי את אותה קריאה טלפונית,
לפני שלש שנים בדיוק.
"בוא מהר אלי, אימא במצב לא טוב".קולו של שרגא השכן של הורי
מבית האבות. "תן לי את אבא" אני מבקש אותו.
"אי אפשר עכשיו - בוא מהר" הוא אומר לי.
כשהגעתי נודע לי מאבא שאימא מתה בחטף, ללא כאבים.
"איך זה היה אבא?" אני שואל בעיניים קרועות. והוא, בבכי לא
מוסתר מספר לי כיצד אימא שוכבת במיטתה, קוראת ספר כלשהו,
ומבקשת ממנו שיכין לה כוס תה. כשהוא חוזר מן המטבח עם כוס התה
בידו - היא כבר לא בחיים.
"היא פשוט בקשה ממני ללכת רגע, כדי לעשות את זה בצנעה, לבד."
אומר לי אבא.
"לא ממש לבד" אני מעיר "היא ואלוהים."
ניגשתי בצעד בטוח לעבר גופתה של אימי, היא שכבה במיטתה מכוסה
בסדין לכל אורכה, כרעתי ובכיתי ליד ראשה.
כך בעודי הוזה וניזכר בכל זה, הטלפון בחדרי מצלצל. אני מרים את
האפרכסת ושומע את חדווה השכנה.
"רינה אצלך?" היא שואלת אותי.
"לא" אני עונה לה. "למה? מה קרה?"
"לא שום דבר, באמת, אל תדאג, אבל אם תראה אותה, תגיד לה להתקשר
איתי."  היא אומרת וקולה רוטט מאימה.
"מה קרה חדווה?" אני אומר לה בקול הכי תקיף שאני מסוגל לו
במצבי.
"אני מבקש ממך לא להסתיר דבר - את מבינה?" ואני ממשיך, "אל
תשאירי אותי כך דואג ולא יודע מה קרה את חייבת לספר לי מייד".
"מירבלה נדרסה" היא אומרת לי בשקט.
"היא פצועה או מתה?"  אני שואל.
חדווה פורצת בבכי, ומספרת לי שלפני דקות מספר היא ראתה מחלון
ביתה איך מירבלה חוצה את הכביש בריצה, נתקלת במכונית שמרוצצת
את גולגולתה. היא מתה במקום על הכביש.

אני מנתק ולא מאמין, מירבלה ואימה פרשו מן העולם בדיוק באותו
יום ובאותה שעה.  לא יאומן

7.
גלגלי הזמן הענקים החלו מסתחררים.
בערבות קזחסטן נולדים חיים חדשים.
ראשי מיוצב, אני קורא מבפנים,
מעגלי התרחשות מופלאים, רחוקים.
הכל מתגבש לידי מהות אחת, אין להפריד,
ארוג זה בזה , עבר רחוק, הווה ועתיד.
החיים הם כמו ספר שאנו קוראים.
בעודנו מתקדמים, דף אחר דף,
הרי הכל,  כבר מזמן נכתב.
מעקפים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה חשבת שנעשה
בדיוק ואיפה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/11/01 11:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים ישראלי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה