חייכתי, החיוך הטיפשי שלי.
בכיתי, הבכי הסוער שלי.
הלב אומר להמשיך לנסות
וההגיון אומר לזרוק הכל לעזאזל.

הרי, הכל כבר ידוע
ומראש נכתב
אז מדוע -
אני מרגישה שליבי נחטף?

הכל מצביע לכיוון אחד,
לתשובה שממנה הלב כה נחרד.
למרות שהעיניים מחפשות פתרון אחר,
הפאזל לאט לאט מתחבר.



ואיך ממשיכים מכאן?

האם לשבור את השתיקה המתוקה שעושה לי טוב
ולפרוץ את כל המחסומים בלי לחשוב.
האם לתת לעצמי להקבר בשקרים,
בעמדת פנים שרק אני מאמינה בה.
או לקחת סיכון בידיעה שזה יגמר
וליבי פעם נוספת ישבר.