אני לא יכולה לסבול את זה,
את החום הזה בפנים,
ההרגשה הזאת שעוטפת,
שחוסמת את שדה הראיה.
דברים קטנים מקפיצים,
גורמים לזעם.
זעם בלתי נשלט.

אני לא בוטחת בעצמי.
אני רוצה לצרוח,
להרביץ,
לרוץ,
לעשות כל דבר שיפיג את ההרגשה.
אבל הזעם נשאר,
לא מרפה,
רק מחכה שאני אתפוצץ.

למה אנשים עושים לי את זה?
למה אנשים מגעילים,
מעצבנים,
לא נחמדים -
והם אפילו לא יודעים!
לא יודעים מה הם עושים,
כשהם אומרים מילה,
או מדברים בטון משועמם,
או לא מוכנים להתחייב.
די!
תפסיקו!

אבל זו גם אשמתי.
אני נותנת להם להכעיס אותי.
אני טרף קל לאלה שאוהבים להקפיץ.
ואלה שלא אוהבים -
חושבים שאני מוזרה,
מגזימה,
נדבקת,
קנאית.
אבל זה לא אני.
זה הלהבות שנמצאות לי בבטן
כל הזמן,
שגורמות לי להתפוצץ.

אך לבסוף,
הלהבות הופכות לאש כמעט כבויה.
אני מרגישה עדיין את החום,
הבטן עדיין מציקה,
אבל עכשיו יש לי שליטה.
עד שהדבר הבא ישפוך שמן
על להבות הזעם שלי,
ואני אתפוצץ שוב.

מוקדש לשני אנשים יקרים לי מאוד שמטריפים לי את השכל.