יאיר עכשיו בבית. יאיר עכשיו לבד. יאיר עכשיו שמע מהחברים שלו
שאין להם מקום באוטו בשבילו. יאיר מעוצבן. יאיר מסתכל בשעון
ורואה שהשעה היא כחצי שעה לאחר חצות, וזה מאוד לא מפתיע אותו,
מכיוון שבפעם האחרונה שהוא בדק בשעון, השעון הראה רק דקה מוקדם
יותר. יאיר מסתובב בבית, מחפש מה לעשות. איך הם עשו לו את זה?
הם לא לקחו בחשבון שדורון מגיע. הדבר המצחיק הוא שיאיר הזמין
את דורון. לבוש ומוכן ליציאה כבר, הוא מסתובב בבית. מהרהר אם
לצאת מהבית או לא. מטבח-שירותים-סלון. הוא מגרד את זקנו
ה"צרפתי" הבהיר, וחושב אם לצאת או לא. מוציא סיגרייה ותוהה.
נזכר שאין לו מצית בהישג יד, מחזיר את הסיגריה וממשיך לעלות
מחשבות. "מצד אחד", הוא אומר לעצמו, "זה נורא אידיוטי לצאת
לבד. אין לי לאן ללכת." "אבל... מצד שני...", עצמו ענה לו,
(עצמו תמיד היה חסר ביטחון עצמי) "אני כבר לבוש, ו... והדבר
אולי הכי משביז, זה... להיות במצב הזה, בעצם. אז.. אולי... יש
סיכוי..."
   יאיר מחליט שבעצם הכל על הזין שלו, ואין לו כח לויכוחים
אידיוטיים בינו לבין עצמו, מוציא סיגרייה ויוצא מהבית בטריקת
דלת. (אין לי מושג, למה בעצם...) במעלית הוא שוב נזכר שאין לו
מצית, הוא מתעצבן ומכניס את הסיגריה חזרה לחפיסה. כבר אחרי
קומה אחת, נכנסת איזו קמוטה אחת, בת תשעים פחות או יותר, שיאיר
מכיר מגיל יום וחצי. עוד אז היא הייתה קמוטה לאללה.
"היי", היא מברכת את יאירי החמוד.
"מה נשמע?", עונה יאירי בחצי חיוך, למרות שממש לא בזין שלו
להיות חמוד.
"אז... איך אמא? הכל בסדר במישפוחה?", יאיר כבר בונה בדימיונו
את התמונה בה הוא ניצב מקומר קמעה, קופץ את ידיו מלאות הדם
ומחייך חיוך של חוסר שפיות זמנית, עם בדיוק אותו ניצוץ
בעיניים. תחתיו שכובה הקמוטה, בקושי נושמת, מתבוססת בדמה,
לוחשת בפיה חסר השיניים: "משיגנע... מ..  משיגנע...."
 עצירת המעלית, מוציאה את יאיר מחלומו המתוק, בדיוק כפי
שהזקנה יוצאת מהמעלית. במקומה נכנסת דווקא שכנה (פחות או יותר)
בגילו. הוא מכיר אותה בערך מגיל בו הוא עדיין מצץ אצבע, ועדיין
לו היה לו על מה לדבר איתה. הוא סרק את המעלית, משחק אותה
משועמם, הסתכל עליה (וכמובן לא יותר מדי, שהיא לא תתחיל חס
וחלילה לחשוב שהוא מעונין), מפזם לעצמו נעימה שהוא מחבר כרגע
ותוך כדי כבר שוכח אותה. בקיצור... משעשע את עצמו עד לרגע בו
המעלית נפתחת לבסוף בקומת הקרקע. מתבצעת לחישת ה-"ביי" ההדדית
בין השכנים, ויאיר יוצא למסעו. בדרך ל... אנשהוא. הוא בלי
מכונית, בלי יעד, ובלי חברים. מקומות הבילוי הקרובים היחידים
אלה סנוקר ופאב, די צמודים. אחרי התלבטות של ארבע נאנו-שניות,
הוא מחליט ללכת לפאב, כי כבר נמאס לו לשחק עם החבר הדמיוני
שלו, שבכל מקרה כבר נעלם (עבר לשכונה שלו בגיל שבע, המשיך איתו
לחטיבה, ובחופש הגדול שלפני התיכון, אחרי שיאיר ניסה לגעת לו
בציצים בפגישה הראשונה שלהם, החליט לעזוב).
 יאיר התחיל ללכת ברחוב מסתכל על אנשים. חושב על מה שהם
חושבים עליו. סך הכל... הוא מסתובב לבד. הוא ראה מישהי עוברת
מולו ברחוב, שגם הסתובבה לבד. הוא הרגיש טיפה טוב יותר עם
עצמו, בלי לדעת למה אפילו. הוא התחיל לחשוב על הקמת איגוד של
המסתובבים לבד ביום שישי בלילה, אבל אחרי כמה שניות צליל
טורדני גרם למחשבה הזאת להתפוגג. זה הגיע מ... מהרמזור. יאיר
הסקרן דחף ת'אף שלו, למרות שהוא לא היה צריך, וגילה שהגמד הקטן
שאחראי על הרמזור הזה פצח בשביתה, תוך כדי מחאה קולנית. תנאי
שכר, חוסר הוגנות בתנאים... החרא הרגיל. יאיר זרק עליו זין
וחצה את הכביש באדום.
 יאיר הגיע לפאב הקטן, הזמין שולחן לאחד, ניסה לשחק אותה
קלאסי כשביקש אש מאיזה כוסית בשולחן ליד. והתפדח כשהצליח
להדליק את הסיגרייה רק אחרי דקות ארוכות... מדי. הוא שתה
ועישן. הפאב הוא באמת לא החלק החשוב בסיפור. כמו שכבר חזרתי
ואמרתי "לא המטרה חשובה אלא הדרך שאתה עושה אליה".
 הוא חזר מבואס הביתה, באותה דרך ובאותו רמזור מרגיז שבינתיים
גמד זר מרומניה החליף את השובת. (הוא אמר שהוא חלק מהפועלים
הזרים). כמה מצחיק, הוא חשב, אם תהיה עכשיו לכל החברים שלו
איזה תאונה קטלנית, מאלו שמתפוצצת בהם המכונית, וכולם ימותו...
ורק הוא, שלא היה לו מקום נשאר בחיים. הוא הגיע הבייתה הוריד
את בגדי היציאה שלו והלך לישון.
 מוזר... דווקא למחרת בבוקר כששמע על התאונה, הוא לא צחק על
הנושא...