העצים מתחילים לנוע אחורה לאט, ואז במהירות הולכת וגוברת.
האדמה כולה נעה לאחור, ורק החלון נותר קבוע במקומו; ואני נשען
עליו, מקבל מכות קטנות במצח מתנודות הרכבת, שומע את הצליל
העמום של הזכוכית ורואה את השתקפותה של הבחורה הישנה מולי.
הייתי מסתכל בה ישירות אם הייתי יכול, ואולי הייתי מבין מה
הצבע המדויק של התלתלים האלה שלה. אבל אני רואה רק את ההשתקפות
ומנחש. דרך פניה הישנים אני רואה את בתיה של נתניה חולפים
ביעף. דרך חולצתה השקופה אני רואה עוד עצים ומפעלים שנעלמים
מיד. הם חומים, התלתלים. זה לא ניחוש - העזתי להעיף מבט. חום
עמוק. דרך שערה נשקפות האדמות החומות שליד בנימינה. חום עמוק.
די, אני מגביר את הווליום בווקמן. "Have You Ever Been
Experienced ?" שואל ג'ימי הנדריקס רק כדי להכעיס. "האם אי פעם
ניסיתם ?" אני מנסה. מנסה לא לחשוב על תלתלים חומים ועל עיניים
ושמיים כחולים מאחורי עפעפיים עצומים ועל חלומות (אני לא יודע
באיזה צבע). חלומות גם לא משתקפים בחלון, לא נצבעים בצבעיהם של
עצים ואדמה ובתים לבנים אדומי גגות. את החלומות כל אחד צובע
בכן הציירים שלו, וקורע את הנייר כמו אמן זועם בסוף כל תמונה.
היא משנה את ישיבתה ונשענת עכשיו על החלון. אני צריך להסתכל
עכשיו עמוק לתוך עצמי כדי לא לראות אותה. עמוק בעיניים
המשתקפות שם, ולנסות. לנסות לא לטעום כבר עכשיו את טעמה של
החמצה בלתי נמנעת, את האובדן של רגע וחיים שלא היו שלך אף
פעם.
עוד מעט מגיעים לחיפה. אני מרים את עיני ורואה את הים הכחול
נשבר לחופי הסלע, ובכחול של הגלים אני רואה את השתקפות עיניה
הכחולות, הפקוחות ומביטות אלי. כחולות. כחול עמוק. |